אולי צריך למנוע את הכתיבה מאנשים שסובלים מיאוש מתקדם. אולי הם רואים את העולם דרך פריזמת היאוש האישית שלהם, עד שזו מתקבעת בתודעתם ומעוותת את תפישת עולמם.
אני לא שולל על הסף שהטקסט הזה, שכתבתי עבור "העין השביעית", יצא כמו שהוא יצא בשל מאורעות השבועות החולפים – הסיקור הסנסציוני של מות מייקל ג'קסון, פרשת מדבקת הפלא המביכה, התוכן השיווקי-בידורי שחודר לעומק עמודי המערכת ומלחמות העיתונים הכלכליים – שהובילו אותי לרצף של מחשבות נוגות על מעמדה ההולך וקורס של העיתונות המסורתית, על הדרך שבה היא ממאיסה את עצמה על ציבור הקוראים, על הזלזול והבוז הגובר למקצועיותו של העיתונאי.
קטונתי מלהציע פתרונות מקיפים. מעולם לא שימשתי עורך עיתון ואינני מתיימר לדעת או לפתור את אינסוף הדילמות שעורך שכזה מתמודד איתן מדי יום. ובכל זאת, כצרכן, נדמה לי שהדרך שבה העיתונים בישראל בוחרים להתמודד עם המשבר שאליו הם נקלעו, היא הדרך הלא נכונה. היא לא נכונה אם אחד כמוני, שקורא עיתונים מאז שהוא יודע לקרוא (ואולי אפילו קצת קודם), שחושב שעיתון הוא חלק מהתשתית הכי בסיסית בכל דמוקרטיה, שסבור שעבודה עיתונאית היא עבודה חשובה ומרתקת מאין כמוה, מתקשה להחזיק ביד עיתון מבלי לחוש תחושת גועל.
האם העיתונים שלנו איבדו את הדרך?
אני מקווה שלא. בחיי שאני מקווה שלא.
כתיבת תגובה