הדיון על הקשר, שהלך והתחזק עד שהפך בלתי נסבל, בין הדה-מרקר ל"מסודרים" החל בגלוב כבר לפני חודשיים. אתי כתבה אצלנו פוסט על העניין, שחר מ"תודעה כוזבת" הוסיף טקסט מצוין, אני כתבתי על כך טור "בעין השביעית" ואז פוסט נוסף. מאז הדיון התפתח ונועם יורן הוסיף באחרונה טקסט מרתק ב"עין השביעית" ואפילו ב"גלובס" היתה מי שהזכירה את הסדרה הזו אפרופו סיפור המדבקה.
לא לחינם כולם מזכירים את הקשר הזה בין עיתון למסודרון.
ראשית, אני מודה, באופן אישי (ולא חייבים להסכים איתי, זה עניין של טעם), הדרך שבה העיתון מקדם את הסדרה היא לא פחות מדוחה ומעליבה. כשאני פותח עיתון שבו בכפולה הראשונה יש הפניה לראיון שהעניק אחד מהשחקנים בסדרה, כאשר אני נכנס לאתר ומגלה שאחד מהשחקנים מופיע בועידה הכלכלית של העיתון כחבר פאנל, אני מרגיש שמישהו בעיתון חושב שאני מטומטם. אני לא מוציא מכלל אפשרות שאני מטומטם אבל אני לא רואה שום סיבה לקנות עיתון או לגלוש לאתר שהכותרת הראשית שלהם היא "אתה מטומטם!!". זו הסיבה שאת העיתון אני לא קונה ומהאתר אני משתדל להימנע.
ובכל זאת, אי אפשר לגמרי בלי, אחרי הכל, מדי פעם אני נדרש לכתוב על המתרחש בעיתון הזה.
היום לדוגמה גלשתי לאתר המרקר וקראתי בו טקסט של רוני לינדר-גנץ המסכמת את פרשת "מדבקת הפלא", שהפאדיחה הגדולה על פרסומה רשומה בטאבו על שמו של המרקר (למרות ששאר העיתונים לא נמצאים הרחק מאחור). ומה קובעת לינדר-גנץ?
לא מעט אקזיטים היו בישראל בשנים האחרונות. כולם הצליחו לרגש בעקבות לידתם של מיליונרים בן לילה והגאווה הישראלית שהתלוותה אליהם. הסדרה "מסודרים" הפכה את חלום האקזיט לחלום הכל-ישראלי, עם נוהל קבוע הכולל תמונה גדולה בעיתון של המרוויחים הצוהלים עם בקבוקי שמפניה שלופים.
זו דוגמה מצוינת לדרך שבה עיתון, שמטשטש באופן קבוע את הגבול בין המציאות לבדיון, בין העולם האמיתי לסדרת טלוויזיה, נופל קורבן לבור שהוא כורה באופן קבוע עבור הקוראים שלו.
לינדר-גנץ עובדת בעיתון שמנסה לשכנע את הקוראים שלו ש"מסודרים" היא סדרה על המציאות. לכן עורך האתר מראיין את גיבורי הסדרה ומבקש מהם עצות להשקעה, לכן הם מגיעים לועידה הכלכלית של העיתון ומתנהגים בה כאילו הדמות שהם משחקים היא דמות אמיתית. אין פלא שרוני בטוחה ש"הסדרה 'מסודרים' הפכה את חלום האקזיט לחלום הכל-ישראלי".
לא רוני, לא הסדרה הפכה את חלום האקזיט לחלום כל-ישראלי. אלו היו חברות אמיתיות לגמרי, אנשים אמיתיים לגמרי, שקרעו את התחת במשך ימים, שבועות, חודשים ושנים, שלא ראו את הבית, שלא ראו את בני משפחותיהם, את החברים, שהתרוצצו ממקום למקום כדי לעשות עוד דמו, לסגור עוד מכירה, שמכרו את הפיתוח שלהם בסכומי כסף גדולים והתעשרו מעבר לכל חלומותיהם. האנשים האלו, הם שהפכו את חלום האקזיט לחלום כל-ישראלי.
"מסודרים" רוכבת על החלום הזה, מעצימה אותו, צובעת אותו בצבעים עזים ומושכים (וחסרי כל היגיון, אבל מילא, זו בסך הכל סדרת טלוויזיה!) אבל היא לא המציאה אותו. העובדה שלינדר-גנץ הופכת את היוצרות מראה כיצד אפילו העיתונאים בתוך העיתון כבר לא יודעים מה קדם למה. העיתון כל כך עסוק במחיקת המציאות וציור מציאות חלופית המבוססת על סדרת טלוויזיה, שגם העיתונאים שלו חיים את המציאות החדשה.
כאשר טענתי שתחושת גועל הנפש מהעיתונות הכלכלית בישראל נמצאת בשיאה, לזה התכוונתי. עיתון אחד מבלבל את המוח על המקצועיות שלו בשעה שעיתון אחר מוכר מציאות אלטרנטיבית, מופרכת וילדותית בעמודיו הראשונים. הייתי שמח לומר ש"כלכליסט" מהווה חלופה לכל אלו אבל אני לא מכיר אותו מספיק בשביל להציג דעה, לכאן או לכאן.
אם אתם מבינים מהפוסט הזה שאני חושב שהמצב מייאש, אתם צודקים. המצב מייאש. למרות שבתוך העיתונים פועלים אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה, הם טובעים בתוך ים של מניפולציות שיווקיות ולחצים לקדם את הכנס, את המגזין, את סדרת הטלוויזיה, שאנחנו מפרסמים, שאנחנו מרימים, שיש לנו איתה שיתוף פעולה. התוצאה היא הזנייה מוחלטת של המקצוע ושל המוצר שהופך מחודש לחודש לצהוב יותר וסנסציוני יותר.
אינני מיתמם. בסופו של דבר מישהו צריך לשלם משכורות לעיתונאים האלו ואם העיתון מפסיד כסף, אין איך לשלם. השאלה היא האם הדרך שבה הולכים כיום העיתונים הכלכליים היא הדרך היחידה.
כתיבת תגובה