שלשום התארחתי בתוכנית של "שש עם" בערוץ 2. במשך שתיים-שלוש דקות דיברתי עם סיוון רהב-מאיר על התפקיד של טוויטר במהומות באירן ובאופן טבעי הדיון גלש לשאלה מה תפקידם של אמצעי התקשורת המסורתיים בעידן שבו ההמון משדר להמון, שבו נציגי אמצעי התקשורת נעצרים בשדה התעופה ולא נותנים להם לכסות את האירוע, בעידן שבו הטלוויזיה והעיתונים מצטטים בלוגים וטוויטים (כפי שעשתה רהב-מאיר עצמה במהלך האייטם).
"לא נעים לי להגיד לך," אמרתי לה "אבל המצב של המקצוע שלך נראה בכי רע."
(הציטוט אינו מדויק אבל זו היתה רוח הדברים)
טוויטר בהחלט מרע את מצב העיתונות אבל לא מהסיבה שנהוג להתייחס אליה ("מי צריך עיתונאים כאשר כל אדם הופך עיתונאי המדווח מהשטח באמצעות טוויטר?"), שזו הסיבה שגם אני התייחסתי אליה כאשר דיברתי עם סיוון. טוויטר מרע את מצב העיתונות מכיוון שאמצעי התקשורת המסורתיים (עיתונות מודפסת, ובעיקר טלוויזיה) מנסים לנצח את טוויטר על המגרש שלה, על פי החוקים שלה, מכיוון שהם מנסים להיות יותר טוויטר מטוויטר.
לאמצעי התקשורת המסורתיים אין סיכוי לנצח במגרש של טוויטר אבל את תוצאות המלחמה כולנו משלמים בדמות טלוויזיה רדודה וירודה. הקדשתי לכך טקסט בעין השביעית. לדעתי, הוא טקסט מעורר מחשבה ואשמח אם תקראו אותו.
(עוף טופיק: ללא קשר, אתמול התפרסמה ביקורת שלי על הספר "לא רציונאלי ולא במקרה" במוסף הספרים של "הארץ". גם אותה, אם בא לכם, אתם מוזמנים לקרוא. הטקסט בעין השביעית הוא לא אופציה; אותו אתם חייבים לקרוא ואף להגיב)
כתיבת תגובה