ביום הראשון שהגעתי לניו-יורק, העליתי פוסט ובו תמונה של פרסומת קיר ענקית. קאז סיפר שעומדים להסיר אותה. כנראה שקורה משהו בניו-יורק בכל הקשור לפרסומות המקסימות האלו שהפכו לסימן היכר של רחובות ניו-יורק. לפני שנה בדיוק, הייתי כאן בנסיבות אחרות. פגשתי אז את "הבחורה על הקיר", שצפתה עליי בפינת יוסטון ולה-גוורדיה.
אמרו לי שהיא נמצאת שם כבר כמה שנים. אפשר להבין למה. הבוקר החלטתי לבקר אותה, לראות מה שלומה. זה מה שחיכה לי שם:
המלצרית ברחוב שליד הסבירה לי שהם מחליפים את הפרסומת כל חודש, או כל שנה ובכל מקרה הם מחליפים. זו בטח מטאפורה למשהו, אני רק לא יודע למה.
אחרי שאתמול רוגל לקח אותי לארוחת ערב במסעדה סינית מקסימה, פגשתי הערב חבר נוסף, הפעם מבית ספר, שלקח אותי למסעדה דרום-אפריקאית, ככל הנראה המסעדה הדרום אפריקאית היחידה בעיר. כמו אתמול, היה טעים לגמרי. כמו אתמול, גם היום קראתי בתפריט דברים שלא ידעתי שאנשים אוכלים. ובכלל, כמות המסעדות (הטובות) בעיר הזו מטורפת, כאילו אף אחד לא אוכל בבית במקום הזה.
לפני שהגעתי למסעדה, עברתי בטיים-סקוור. זה מה שקורה שם:
בעירייה החליטו לסגור את האזור הזה אבל במקום להשאיר אותו פתוח להולכים ולשבים, הוצבו במקום שולחנות וכסאות-נוח ואפילו רמפה הוצבה במקום שאפשר לעלות עליה ולצלם מזווית גבוהה יותר את המתרחש. האנרגיה של הטיים-סקוור תמיד היתה יותר מדי בשבילי ועכשיו, כאשר נראה שהכיכר מתמלא באנשים שמתיישבים, באמצע הרחוב, על כסא נוח, וקוראים ספר כשברקע רעש של מכוניות כיבוי אש ואנשים שמזמינים (בצעקות) להיכנס למסעדה ולאכול ככל יכולתך תמורת 9.99 דולר, המקום הזוי אפילו עוד יותר. זו בטח מטאפורה למשהו, אני רק לא יודע למה.
אתמול, בארוחת הצהריים, התיישבנו כמה אנשים שהשתתפו בכנס ודיברנו. אחד הנושאים שעלה, באופן טבעי, היה המצב הכלכלי בארה"ב. שאלתי את אחד האמריקאים האם אין תחושה בארה"ב שאלו ימיה האחרונים של פומפיי. הוא הסתכל עליי במבט לא מבין ואמר: "פופמפיי? אח שלי, פומפיי זה באיטליה".
אז אולי הביטוי לא כל כך מוכר כאן אבל לזכותם של האמריקאים יאמר, שלמרות המצב, הם יודעים לשמור על חוש הומור. ואופטימיות.
אולי גם זו מטאפורה למשהו.
כתיבת תגובה