זו הפעם השניה שאני מתייחס בזמן האחרון לבלוג של חנן כהן, מה שאומר שהוא די מעצבן אותי.
אתמול הוא פרסם פוסט (שפורסם ביולי האחרון ב-Ynet אבל כנראה פספסתי אותו) שעוסק בטוקבקים.
מעבר לעובדה שהנושא הזה הוא כל כך 2002, מעבר לעובדה שהוא נטחן מכל כיוון שרק אפשר (כולל על ידי – אבל לפחות זה היה מזמן), משמיע כהן כמה אמירות מוזרות, שלא לומר מוזרות מאוד.
ראשית הוא מנתח את הסיבות לפופולריות של הטוקבק. הסיבה הראשונה כי זה מתאים ל"ביחד" הישראלי, לכך שאנחנו "מרגישים נוח בקבוצה". זו כמובן אמרה ריקה שהרי הטוקבק הוא יצירה אישית לחלוטין וגם אם הוא בא בתגובה לטוקבק אחר או מתווסף לרשימת טוקבקים, אין בכך להוסיף ל"קבוצה" אלא להוסיף את דעתי אל מול כותב המאמר או להתייחס לאדם (בודד) אחר.
הסיבה השניה היא הפורומים. לדברי כהן זו "תופעה ייחודית בעוצמתה". זו כבר בורות בהתגלמותה. עוצמתם של הפורומים בישראל אינה חזקה יותר (או פחות) מאשר עוצמתם במדינות אחרות. העובדה שכהן לא יודע לקרוא גרמנית, צרפתית, יפנית, שוודית (ואולי אפילו אנגלית), לא אומרת שאין פורומים בשפות אחרות או שהם חסרי עוצמה.
אז מה הבעיה? כהן מסביר:
הבעיה שאני רואה במנגנוני התגובות כיום היא שהתוצרים של הביטוי האישי הולכים לאיבוד כשמתפרסם המאמר הבא. המאמר הקודם, יחד עם התגובות אליו, נעלם בנבכי הארכיון.
זה כבר ממש הזוי. כהן מתייחס לכל טוקבק כאל יצירת אומנות "שהולכת לאיבוד" כשמתפרסם המאמר הבא. ככל הידוע לי, כאשר מחפשים מאמר ב-Ynet הוא צץ יחד עם התגובות. כנ"ל ב-NRG. בקיצור, מה אתה רוצה (פעם ראשונה)?
עוד כותב כהן:
התגובות נעלמות ולא מקבלות את המקום הראוי להן. הן רק הזנב של המאמרים והידיעות הרשמיים. גם הודעות בפורומים נשכחות כשהן נדחפות למטה כשמגיעים נושאים חדשים.
שמע, הזלתי דמעה. התגובות נעלמות ולא מקבלות את המקום הראוי להן. מר כהן הנכבד, אם כבר, צא ובדוק היכן יש כלי תקשורת מרכזיים בעולם (אני מדבר על מרכזיים) שמאפשרים להוסיף תגובה, כמעט כל תגובה, לכל כתבה, מאמר או ידיעה שמופיעה באתר שלהם. שתמצא תחזור אליי. חוץ מזה, גם עם הכתבות שלי אורזים דגים למחרת היום, אז מה? שמעת על ארכיון? כאמור התגובות נשלפות יחד עם הכתבות אז מה אתה רוצה (פעם שנייה). אולי כדאי שעיתון "הארץ" יפתח דף ריק, ואז אנשים יכתבו טוקבקים ואז "בזנב" יופיע המאמר. חס וחלילה שחנן לא יעלב שלא נותנים מספיק כבוד לתגובות שלו.
הטוקבקים הם חלק נפלא מהשיח שמתפתח בבלוגים (ואני חושב שהגלוב הזה הוא דוגמה מעולה לזה) ובמקומות נוספים, אבל להפוך את הטוקבקים באתרי החדשות לאיזו יצירת אומנות סינית עתיקה, שלא מקבלת את המקום הראוי לה, ויש לשמור עליה מכל משמר, זה הדבר הכי דבילי ששמעתי באחרונה. טוקבק הוא ברוב המקרים יציאה אימפולסיבית. חלקן מצוינות, חלקן מפגרות וכולן מקבלות את אותו היחס. כך גם לגבי כתבות של עיתונאים, כך גם לגבי כתבות טלוויזיה, כך גם לגבי סרטי קולנוע. או בקיצור, מה לכל הרוחות אתה רוצה (פעם שלישית).
ולבסוף, המשפט הזה של כהן:
ביקורת אחת היא על תופעת התגובות לכתבות (טוקבקים). הביקורת הזאת נכתבת בדרך כלל על ידי עיתונאים שלא אוהבים שהכתיבה של "העם" מתווספת כזנב למאמרים המלומדים שלהם ומופיעה באותו הדף
הוא דוגמה לכתיבה מתנשאת, מנופחת מחשיבות עצמית, ומתחנפת.
יכולה להיות ביקורת על טוקבקים, גם אם זה לא מתאים למר כהן.
אני מקווה שלא אכפת לו שאני אומר את זה על המאמר המלומד שלו.
כתיבת תגובה