יואב איתמר שלח טקסט לקטגוריית "כתב אורח" בו הוא בוחן את תחרות הכתיבה החדשה והכל כך טרנדית, עליה הכריז מפעל הפיס. הנה הטקסט לפניכם:
הצרצר בספר פינוקיו משמש כקול המצפון, אולם שום מצפון לא עצר את מפעל הפיס מליצור תחרות חתרנית שחותרת תחת התרבות והספרות עצמה. עם כל העובדה שתחרות כתיבה מלכתחילה ניצבת על בסיס רעוע מאוד, ולא לחינם קרא לכך שלונסקי "פרסטיטוציה", התחרות הזו שברה את השיא. מקימיה לקחו ז'אנר ניסיוני, חתרני, וגרמו לזילותו ולנזק תרבותי בלתי משוער. לא רק שאין יותר אמות מידה של כישרון, או מאמץ כאשר שולחים לתחרות סיפור באורך של הודעה בטוויטר, לא רק שהדבר פוסל מראש כל יכולת להפגין יכולת תיאורית, ביסוס דמויות, דיאלוגים עדיני מבע פסיכולוגי, או כל מה שהופך סיפור לסיפור.
לא רק שאינני יודע איזה שיפוט יכולים השופטים הנכבדים לעשות מלבד לומר שאהבו או לא אהבו את הטקסט, או על סמך מה יושווה סמס אחד לשני, לא רק שהכסף הגדול שעושה מפעל הפיס בתחרות יגרע מכיסם של יוצרים אמיתיים חדשניים ואוונגרדיסטיים, שתלויים במימון כאוויר לנשימה, אלא משום שסעיפי התקנון הם איוולת משפטית ממדרגה ראשונה, אשר רוב המשתתפים כלל אינם מודעים אליהם. למה כוונתי?
עיון קצר בתקנון (זהירות, קובץ PDF) מגלה כי סעיף 2.2 נותן אישור לגרפומניה בכך שהוא מאפשר משלוח אינסופי כמעט של סמסים ואינו מגביל את כמות הסמסים שכל אדם יכול לשלוח. זאת אומרת שקופת מפעל הפיס תתעשר בהרבה יותר מהפרסים העלובים שהוא מציע. עיני לא צרה במפעל הפיס, הרי גם הוא צריך להתפרנס, אלא שהמשלוח הבלתי מוגבל מזכירה את הניסוי התיאורטי המפורסם שאם מיליון קופים היו מתקתקים במכונת כתיבה אותיות בסדר אקראי היינו מקבלים את יצירות שייקספיר למרות שגם כאן זה לא יקרה כי שייקספיר מעולם לא כתב יצירות של 140 תווים, וגם כי אסור לשחזר את יצירותיו של שייקספיר כפי שנראה בהמשך.
סעיף 2.3 הופך את הזוכים לעבדים של מפעל הפיס: עליהם לעשות יחסי ציבור לפרויקט בלא תמורה.
סעיף 2.5 יוצר מגבלה המדירה עולים חדשים ויוצרים בשפות אחרות מלהשתתף בתחרות
סעיף 2.6 מנשל את היצירות מן היכולת לתת ארמזים או הקשרים ליצירות ספרותיות או שיריות אחרות או כל דבר שמעניק איזשהו עומק ליצירה. אני חשבתי לכלול בסיפור שאשלח לשם שורה המכילה מסתורין, רומנטיקה, ותיאולוגיה:(אלוהים, אני בהריון! ממי?) אבל מכיוון שקראתי את השורה הזו בספר של דידי מנוסי, זה היה פוסל את כל היצירה.
סעיף 2.10 הוא עבודת אמנות. בסעיף זה נאמר שיצירה המכילה תוכן פוגעני לא תיכלל בתחרות. יצירות אמנות לאורך כל התקופות היו פוגעניות ומתחו את כללי הנימוס המקובל. לא שאני מעודד יצירות פוגעניות אבל אני בטוח שאף אחד מהשופטים בתחרות לא היה עובר את סעיף התוכן הפוגעני ביצירותיו, ולא רק זה אלא שמי בדיוק יקבע מה פוגעני ומה לא? חנה בבלי?
סעיף 4.1 מנשל למעשה את היוצר מיצירתו ומזכויות היוצרים שלה, סעיף נפוץ בתחרויות כתיבה, ומבטיח שוב רווחים למפעל הפיס, אינני מבין מה הטעם לגזול גם כאן את כבשת הרש, או אם סעיף כזה יעמוד במבחן בג"ץ.
אינני יודע מי ניסח את סעיפי החוזה הזה, אבל שיא מצעד האיוולת הוא שלא ניתן לערער על החלטות השופטים. אז מה? מצד אחד קובעים כללים ומצד שני לא ניתן לערער עליהם?
אלה רק כמה מטעמים מתוך התקנון של התחרות. אינני אומר שלא אשתתף בה, אבל לא אתן לכך שום תשומת לב גדולה יותר ממילוי טופס לוטו. אני בדרך כלל אומר שחוזה קשה מבטיח חיים שלווים אולם אינני בטוח שזהו המקרה. אם מפעל הפיס הוא הממונה על קביעת חלק נכבד מהתקציב של תרבותנו הרי שלא עומד איש אחראי ליד ההגה.
עדכון: ואלו הם הזוכים.
כתיבת תגובה