לא פעם מופיעה בעיתונים בישראל ידיעה שכל תפקידה הוא לזרוע בהלה ופאניקה בקרב הציבור אבל מזמן לא נתקלתי בידיעה שכל כולה בהלה מזוקקת. היום נתקלתי בה (לחצו על התמונה כדי להגדיל).
הידיעה הזו מופיעה בעמוד הלפני אחרון של "ידיעות אחרונות" והיא מספרת על אישה המתגוררת בתל-אביב שנעקצה ברגל על ידי עכביש תמים ואושפזה בבית החולים. הטקסט הוא מדריך מדוקדק לדרך שבה יש לזרוע בהלה בקרב הקוראים. הוא נפתח כך: "ארכנופוביה, כלומר פחד קיצוני מפני עכבישים, יכולה להיות לפעמים מוצדקת במיוחד" (אם מדובר ב"פחד", מדוע לשון נקבה? מילא). פתיחה מצוינת.
וזה ממשיך. דינה רייס מכפר יונה נעקצה על ידי עכביש קטן במערכת הערוץ הראשון בתל-אביב, שם היא עובדת. היא לא ייחסה לזה משמעות אבל "מה שרייס לא ידעה הוא שהחרק הקטן שעקץ ואתה היה ששן חום… שעקיצתו גורמת סבל רב". רגלה של רייס התנפחה, היא הלכה לרופא וזה הפנה אותה במהירות לחדר מיון.
רייס הגיעה לבית החולים ואושפזה במחלקת עור. רעל העכביש חדר לדמה, למחרת טיפס חום גופה ל-40 מעלות, הרגל התנפחה וכאבה מאוד וגופה כוסה כולו בפריחה.
איזו דרמה. האם רייס מתה חס וחלילה? לא. היא קיבלה טיפול בסטרואידים "ומצבה הולך ומשתפר". הרופאים הסבירו לרייס ש"העכבישים האלה מופיעים הרבה אחרי פסח, כי בגלל כל הנקיונות מזיזים אותם מהפינות שלהם". אין ספק. צריך להיות רופא בשביל הסבר שכזה. מומחה בכיר לרפואת עור בבלינסון הסביר לכתב כי:
במקרה שהפגיעה בעור והשלפחוית של הדימום התת-עורי גדולות יותר, המצב יכול להתפתח אפילו לכדי נמק. במקרים קיצוניים המצב יכול להגיע לפגיעה בכליות, לדימומים, להפרעה בקרישת הדם. גם בעכביש הבית הקטן אסור לזלזל. אם מזהים עקיצה שבמרכזה יש שלפוחית עם דימום רצוי מאוד למהר ולהיבדק.
נשאלת השאלה מה הקורא אמור לעשות עם המידע הזה.
במרכז הטקסט מופיע איור של עכביש. לא תמונה, איור. העכביש מופיע על רקע של מטבע של עשר אגורות. למה? לא מוסבר. כנראה בשביל הפרופורציה למרות שבשום מקום לא צוין גודלו של העכביש. בטקסט שלצד האיור נכתב כי תפוצתו בישראל: "במישור החוף, בשפלה, בגליל, בשרון ובנגב". לא יותר פשוט לכתוב: "בכל מקום"? תחת "מקומות מסתור" נכתב: "מתחת לרהיטים ובעומק הארונות, בגינות ובמטעים". לא יותר פשוט לכתוב: "בכל מקום"?
אז מה הקורא לומד? אישה נעקצה על ידי עכביש מהסוג שמבקר (או שלא, אי אפשר לדעת, אין תמונה שלו, רק איור), בבתיהם של רוב תושבי המדינה שגרים בכל מקום. העכביש הזה, שאין דרך לזהותו, אך אנחנו יודעים שהוא קטן כמו מטבע של עשר אגורות (בניגוד לעכבישים שגדולים כמו תנור אפייה, שאותם קל יותר לזהות), יכול להתחבא בכל מקום בבית, וגם בחוץ, ואם הוא עוקץ אותך אתה יכול לחטוף נמק.
אז נניח שקראתי את הידיעה הזו ואני רוצה להגן על בני ביתי, מה לעשות? להתחיל לצרוח "אמא!! עכביש!!!" בכל פעם שאני רואה עכביש? להפוך את הבית בניסיון למצוא את העכביש שאני לא יודע איך הוא נראה? להזמין ריסוס שחומריו הרעילים הם סיוט בפני עצמו? להיכנס לפאניקה מכל עקיצה של יתוש, אחרי הכל אולי זהו הששן החום? מה, מה המטרה של הידיעה הזו חוץ מלזרוע בהלה ופאניקה מטומטמת ומבלי לנסות אפילו להכניס אותה לפרופורציה (לדוגמה: כמה עקיצות כאלו יש בשנה, כמה מהן מסתבכות, כמה אנשים בישראל חטפו נמק מעקיצת עכביש שכזה – אלו רק חלק מהשאלות שאין עליהן שום תשובה), מה המטרה שלה?
ההסבר ההגיוני היחיד שמצאתי הוא שבמקרה הזה הפאניקה משרתת את עצמה, היא מטרה העומדת בפני עצמה; היא לא מצביעה על דבר מחוצה לה. עצם קיומה ונוכחותה הוא הסיבה היחידה לפרסומה. תפקידה היחיד הוא לצרוח באוזנו של הקורא: "בהההה!!!!!!"
אלו בדיוק סוג הידיעות, שמופיעות מדי פעם בעיתונים, שגורמות לאנשים לומר: "נמאס לי מהעיתון הזה".
כתיבת תגובה