צריך הרבה מאוד חוצפה כדי לנסח את המסמך שנשלח לשי להב אשר כתב ספר על תולדות גלגל"צ ולדובר צה"ל ויועציו המשפטיים כנראה לא חסרה חוצפה. על כך כתבתי בטור האחרון שלי ב"עין השביעית". הסעיף שהדהים אותי במיוחד הוא הסעיף שקבע כי על להב להעביר את כל חומרי הגלם (ראיונות מוקלטים, מוקלדים וכל חומר גלם עיתונאי אחר) לדובר צה"ל ואם לזה יתחשמק, הוא יוכל לפסול איזה קטע שיחפוץ וגם – שימו לב – להשאיר בידיו את חומר הגלם ולא להחזירו.
עם כל הכבוד, זה לא ספר על סודות הגרעין של ישראל; זה ספר על גלגל"צ. זה לא דובר צבא הגנה לישראל; זה דובר צבא הגנה לצפון קוריאה.
כאשר פניתי לדובר צה"ל ושאלתי מה פשר המדיניות ההזויה הזו, ענה לי חייל נחמד העונה לשם יוני, ורשם את שאלותיי. זה היה ביום רביעי בצהריים. הסברתי לו שהטקסט כבר מוכן ואנחנו בעצם מחכים רק לתגובת דובר צה"ל. הוא הבטיח לי לחזור אליי במהירה ולהעביר תגובה עוד באותו הערב. מאוחר יותר הוא התקשר וביקש דחייה עד הבוקר וזאת מכיוון שהשאלות מטופלות על ידי היועץ המשפטי של דובר צה"ל. נו, צה"ל מבקש, לא אסכים? בוקר יום חמישי בא והלך. בשעות הצהריים התקשרתי לדובר צה"ל. ענתה לי חיילת שהסבירה לי שיוני לא נמצא (הוא תיכף יחזור) אבל מטפלים בבקשה שלי ותוך שעות ספורות יחזרו אליי. זה מעולם לא קרה.
היום יום ראשון בערב ותגובת דובר צה"ל לא הגיעה אליי עד עכשיו.
כנראה שכאשר שואלים שאלות על שיקול דעתו של מוסד דובר צה"ל, מתקשה הדובר המיומן לספק תגובה. אבוי לצבא שזה מוסד הדוברות שלו.
כתיבת תגובה