הבוקר נתקלתי במאמר המתורגם הזה מ"האקונומיסט" והחלטתי שאכתוב עליו פוסט. אבל אז התקשרו מ"לונדון וקרשנבאום" וביקשו שאבוא ואדבר על המאמר הזה בדיוק.
כשלונדון וקרשנבאום מתקשרים, אני בא.
כבר כתבתי לא פעם שמודל הפרסום הנוכחי פשוט לא יכול להחזיק את כל החברות שהטילו עליו את כל יהבן. מסתבר שהאסימון החל ליפול ואני מודה שאין בזה שום דבר משמח. חברות רבות יסגרו בתקופה הקרובה, חלקן כבר נסגרו.
אפשר לקוות לפחות שהתוכן בתשלום יהיה מוצלח יותר מהתוכן שניתן בחינם עבור צפיה בפרסומות – כמו שכבר הגבתי כאן, עדיף לעיתים לשלם על תוכן ובלבד שתדע שהנאמנות של יצרן התוכן הוא ללקוחותיו ולא למפרסמים ולספונסרים שלהם אינטרס אחר.
אבל הנה פתרון הגיוני – אנחנו נשלם את הוצאות האיכסון של התוכן שלנו – הרי בשבעה דולרים לחודש אפשר לקנות מספיק איכסון כדי להחזיק את כל סרטוני הוידאו/תמונות/בלוגים ושטויות שהאדם הממוצע מיצר. והממשקים שמעלים את כל המידע הזה לספק האיכסון, והקישורים בין כל האתרים הללו (על מנת לחפש את קטעי הוידאו, תמונות, וכדי ליצור מכולם רשת חברתית אמיתית) יעשה ע"י מערכות חופשיות/קוד פתוח (כגון וורדפרס). כך יהיה אפשר לשמור על הנוחות של האינטרנט כפי שהוא היום, תוך שהצרכנים נושאים בעלות האיכסון של התוכן שלהם, אבל לא צריכים לשלם על כל שירות ושירות בנפרד.
[…] קראתי אז את האבחנות המלומדות על כך שמודל הפרסום "שבור" (לא נכון), שאינו יכול לתמוך בכל הפנטזיות וההון שהושקעו בחברות הדוט קום (נכון) והמסקנה (השגויה) הייתה כי הצרכנים (אז עוד לא הפנימו שמדובר במשתמשים) ישלמו את המחיר. והנה היום מנגינה חוזרת במאמר המתורגם מאקונומיסט, הוורסיה העולמית ל"כלכליסט", שיובל דרור גם התייחס אליו. […]
I think micropayments might be a good idea for companies aiming at large groups of people, rather than (or with) ads.
Of course, you still have to do it correctly…
קראתי את הפוסט של גל (טראעקבק מופיע בתגובה מספר 2) וניסיתי להגיב אצלו אך משום מה לא הצלחתי. אז אני אגיב כאן.
אין ספק שמודל החינם לא ייעלם לחלוטין – וטוב שכך!
אבל, מי שחושב שכל השירותים שמציעים שירותים בחינם יצליחו לשרוד, משלה את עצמו.
מודל החינם עובד כל עוד ורק בתנאי כאשר האתר/שירות מצליח לגייס הכנסות איכשהו, ממישהו, בדרך כלשהי. מי שחושב שהוא יוכל לתת משהו בחינם, סתם כך, ואיכשהו זה יסתדר, פשוט לא יודע איפה הוא חי. זה לא יסתדר, זה אף פעם לא מסתדר – אתה תיסגר! במובן הזה, אני מסכים עם הקביעה של מוטי בסוף האייטם: "אין ארוחות חינם" (והכוונה היא לא לגולשים, הכוונה היא למי שנותן את השירות).
ולבסוף, הטיעון של כריס אנדרסון (שגל מצטט בפוסט שלו) שמודל החינם המבוסס על רעיון בן קרוב למאה שנה, הוא נכון ומטופש בעת ובעונה אחת. הוא נכון כי הוא מדויק עובדתית. הוא מטופש מכיוון שלפני מאה שנה לא היו כל כך הרבה עסקים שביססו את כל הביזנס שלהם על המודל הזה בדיוק.
דומה הדבר יהיה לטעון שמזה 500 שנה מזרימים שפכים לירקון ולכן זה בסדר להמשיך בזה. כן, רק שלפני 500 שנה 600 איש הזרימו שפכים לירקון – היום עושים את זה 6 מיליון.
ובכל זאת "לו הייתי רוטשילד או לפחות יוסי ורדי"
מייקרופיימנט הוא רק כלי, ולא פתרון.
יובל קלע ללב העניין – כדי לתמוך במודלים השונים שיובל מדבר עליהם, השאלה שחברות יצטרכו לשאול את עצמן היא: מאיפה יגיע המימון? מי ישלם עבור מה?
זה שינוי גדול מהמודל של – קודם כל תביאו הרבה משתמשים, ואחר כך נבנה "מודל עסק" (נקווה שפרסום יעשה אותנו עשירים).
הנקודה המעניינת היא איך מפתחים מודלים כאלה. איך למצוא עבור מה אנשים/חברות כן יסכימו לשלם.
יישום לדוגמא הוא עולם ה- open source שבו את הקוד תקבל בחינם, אבל שרותים/תמיכה וכו', יצריכו תשלום.
אתה מביא כדוגמה את זה שיש עוד מאה אתרים כמו יו-טיוב, ומעלה את הסרט באתר מתחרה.
אם מתחשבים בקצב שבו נשברים הלינקים בפוסטים ישנים של הגלוב – לא חבל?
האביר – זו בדיוק הסיבה שהחלטתי לנסות שירות אחר 🙂 חשבתי שזה רק ראוי שאחרי שאני מדבר על יוטיוב, אתן הזדמנות לשירות מתחרה. למרות שהנגן שלו מוצלח יותר בעיניי, אני חושב שאחזור ליוטיוב.
למען האמת, מי שלא מצפה לקבל שומדבר, לא ייפגע ממחסור בהכנסות. זה נכון לבעלי בלוגים קטנים וזה נכון גם לשירותי חינם אחרים. אבל אלה כמובן הם לא נושא השיחה…
הופעה רהוטה, שפת גוף נמרצת, רואים שאתה מבין על מה שאתה מדבר.
נחמד להעלות לאתר אחר, חבל שאי אפשר לראות אותו בשועל עם פינגווין אובונטו…
[…] אומר, ובצדק – המודל של פרסום לא יכול לעבוד עבור כולם. יותר מדי חברות/קרנות עובדות על פי המודל של – קודם תביאו […]
נדבקת במחלה! some of them הולכות להיסגר? באמת יובל, ממך לא ציפיתי!
כתיבת תגובה