ממשלה נופלת. מכריזים על בחירות חדשות. המפלגות מציגות את מרכולתן. יש תעמולה. יש ראיונות. שואלים שאלות ומקבלים תשובות. מגיע יום הבוחר. הבוחר בוחר במפלגה. ברור לו שהמפלגה שבה הוא בחר לא תרכיב את הממשלה, אבל זה בסדר מבחינתו. גם לאופוזיציה יש תפקיד בדמוקרטיה ייצוגית והבוחר מבין שמהאופוזיציה מגיעה פוזיציה, כלומר אלטרנטיבה. הוא שולח את המפלגה שלו להתייבש קצת ואם אפשר, להתבייש קצת.
ואז מגיע ראש המפלגה ומחליט שאם הוא לא שר הביטחון, מדינת ישראל תלך לאבדון. מכונס גוף שמונה כ-1,200 חברים. והגוף מצביע. הגוף מחליט לקחת את המפלגה, שקיבלה מספר מנדטים מגוחך, ולהכניס אותה לממשלה.
קשה לי להאמין, באמת שקשה לי להאמין שמבין מאות אלפי האנשים שהצביעו למפלגת העבודה יש רבים שהיו מוכנים, שמפלגת העבודה לה הצביעו, תשב בממשלה אחת עם ליברמן.
אתם יודעים מה, עזבו מה המצביעים חשבו או לא חשבו: שלום שמחון, הפודל של אהוד ברק, אמר בגלי צה"ל שמפלגת העבודה לא תשב עם ליברמן אלא אם כן מפלגת העבודה תהיה זו שתרכיב את הממשלה – היינו תזכה בבחירות. אני זוכר שרינו צרור אמר לו "תשמע, זה מוקלט!" ושלום שמחון אמר לו "אין בעיה! תקליט, תקליט!" (או משהו בסגנון).
שלום ירושלמי ("מעריב") כתב:
אהוד ברק ("העבודה תלך לאופוזיציה"), פואד בן אליעזר ("תשמע לי טוב, אנחנו לא נשב עם ליברמן"), שלום שמחון ("האופוזיציה היא האופציה היחידה שלנו. אני רציני") – כולם ישבו שלשום בלשכה של ברק וחילקו ביניהם את התיקים.
חבורת שקרנים-רמאים שגונבים את הקול של הבוחר, פשוט גונבים אותו. הם פשוט גנבים. אין מצב שהבוחר של מפלגת העבודה האמין שהמפלגה תסכים לשבת לצד איש שבנה את תהילתו על שנאת ערבים, שאמר "ליברמן מבין ערבית". ובכל זאת זה מה שגוף שמונה 1,200 איש עשה בעידודם של כמה גנבי קולות עלובי נפש.
אחרי זה מתפלאים, באמת מתפלאים, למה פחות ופחות אנשים הולכים להצביע.
איזה יום שחור.
כתיבת תגובה