התגובה של סירו בפוסט הקודם, ותגובתו של מוסיפינו המאשרת את תגובתו הביאו אותי למחשבה שתגובתי תהיה כל כך ארוכה, שמין הראוי להקדיש לה פוסט בפני עצמו.
סירו, כך נראה לי, סבור שאם הוא יזרוק בפניי כמה מונחים מרקסיטים, אבהל ואברח. צר לי ידידי, לא מבריחים אותי כל כך מהר ובטח לא עושים את זה עם מרקס.
בבלינק עובדים שלושה אנשים שאני שמח לקרוא להם חבריי (שגיא, מוסיפינו ושרית) אבל עם כל הכבוד להם (ויש המון) הם הדוגמה הקלאסית לדרך שבה לוקחים כלים שעשוי היה להיות להם פוטנציאל המתנגד לסדר הקיים, ומשתמשים בהם כדי לחזק את אותם תאגידים שלכאורה רוצים לצאת נגדם. הרי מה בלינק עושים? באים לחברות ואומרים להם "תשמעו, כללי המשחק השתנו. בואו נלמד אתכם איך לשחק את המשחק מחדש כדי שתוכלו לקבל חזרה את השליטה שלכם על המותג שלכם, בואו נלמד אתכם כמה טריקים באמצעותם תוכלו לא רק למנוע את הביקורת אלא אפילו לרתום אותה לשירותכם". (אני כמובן עושה מהעבודה שלהם קצת קריקטורה אבל זה רק לצרכי המחשה).
מרקוזה, שבחברתו אני מבלה בשבועיים האחרונים, מראה ב"אדם החד-ממדי" כיצד כל ניסיון להתנגד לסדר הקיים נשבר לא בגלל שהקפיטליסטים מדכאים אותנו (כפי שסבר מרקס). להפך: הם מחבקים אותנו עד אשר כבר אין טעם, אין סיבה, אין חשק לצאת נגדם.
הפרטים מזדהים עם הקיום הנכפה עליהם מבחוץ ומוצאים בו את התפתחותם וסיפוקם. הזדהות זו אינה אשליה וחזיון שווא, כי אם מציאות של ממש.
נו? אז נפתרה הבעיה? כבר אין יותר ניכור? הכל בסדר? בדיוק ההפך.
הניכור נעשה אובייקטיבי לחלוטין; הסובייקט המנוכר נבלע בתוך קיומו המנוכר ולא נודע כי בא אל קרבו
כיצד נאכף הסדר החדש? אורוול דיבר על טרור של המשטר אבל הוא טעה לגמרי; במשטר הנוכחי אין צורך בטרור. בשביל מה זה טוב כל הטרור הזה? פפפףףף בזבוז של זמן ואנרגיה!! האכיפה נמצאת בכל אחד ואחת מאיתנו, בתוכנו, בכל פעילות תרבותית שלנו. כל אדם מבצע את חלקו בשמחה ולכן מקבל בשמחה את תוצרי פעולתו: ביטחון, זמן פנוי וטובין חומריים וזאת בין השאר מכיוון שהצרכים החומריים שלנו נענים על ידי השיטה. אנחנו אפילו יכולים לומר שיש לנו חופש בחירה, לא? הוא רק נשמר בתוך המרחב הצרכני: הצרכנים יכולים לבחור האם לקנות ניו-באלנס או נייק! תענוג! בצירוף מקרים נפלא, הבחירה החופשית מייצרת "דרישה" אשר תואמת בדיוק מוחלט את היכולת של המערכת לספק. זוהי "התודעה שניחא-לה" עליה מדבר מרקוזה.
לכן כאשר סירו כותב: "מה הפשע של קוקה קולה? של נייקי? שהם נותנים מענה לצורכי השוק? שהם מנסים לתחזק את השוק?" אני מחייך כי נראה לי שהוא לא מבין, פשוט לא מבין, כיצד השוק עובד, איך עובדת השיטה.
ב"מטריקס", אם לרגע לדבר במונחים שחבורת הגיקים שהתאספה כאן תבין, מסביר מורפיוס לניאו שהמטריקס מסתיר מפניו את האמת. "מהי האמת?" שואל ניאו ומורפיוס עונה: "שאתה עבד". אבל על פי מרקס, גם על פי מרקוזה, "אין שחרור ללא תודעת עבדות".
למדיה החברתית, כמו הטוקבקים לפניה, היה הפוטנציאל להציג ביקורת אמיתית אך היא הפכה לעוד כלי בארגז הכלים התאגידי. גם לתקשורת היה הפוטנציאל הביקורתי הזה, כמו לדוגמה התקשורת הכלכלית. בגלל זה התלהבתי מדבריו של ג'ון סטיוארט: הוא הראה, אשכרה הדגים, כיצד התאגידים בלעו אותה, כיצד הם משתמשים בה כדי לחזק את שליטתם בנו, כיצד הכלי שיכול היה לבקר, הפך לכלי שמשרת את האינטרסים הכלכליים שלהם.
אז לא חייבים להניף דגל אדום ולשרוף את מק'דונלדס, לא חייבים לקרוא למהפיכה, אבל לא להיות מודעים לחלוטין לעולם שמסביבנו, למערכות שמפעילות כל אחד ואחת מאיתנו ושעושות את זה על בסיס קבוע – לא בגלל שהן מנוולות, אלא בגלל שכך פועלת השיטה – זה לחיות, סלחו לי על הקללה, ב"תודעה כוזבת".
כתיבת תגובה