מבין כל המשתתפים באח הגדול VIP (אני מודה שכבר השם של התוכנית דוחה אותי), ההשתתפות של קורין אלאל עשתה הכי הרבה רעש, ובצדק. מדובר ביוצרת מוערכת שלפתע מופיעה בדבר הרדוד ביותר, המטופש ביותר, החלול ביותר שמשודר כיום בטלוויזיה. מה מחפשת שם קורין אלאל? מין הסתם כסף, לא מעט כסף (למרות שהבנתי שהיא מתכוונת לתרום את כל הכסף שתרוויח, אם תרוויח) אבל גם, ואולי בעיקר, פרסום. אלאל מעוניינת לשמור את עצמה בתודעת הציבור אחרת, כנראה כך היא סבורה, היא פשוט תעלם ואין כמו התוכנית המדוברת במדינה כדי לעשות זאת. העובדה שאנשים רציניים, שעשו משהו בחייהם, מוכנים להתבזות באמצעי התקשורת רק מכיוון שכך הם יוכלו לזכות בכמה דקות של חשיפה, היא עובדה מצערת, מעציבה ממש.
היום, אחרי הרבה מאוד חודשים, יצא לי לקרוא את "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון מקדיש את כתבת האמצע של מוסף 24 שעות לדיון מעמיק בשאלה מדוע מנהג זריקת הנעליים על מנהיגים הפך לכזה טרנד עולמי. למעשה, השער של המגזין מוקדש לכתבה הזו, ללמדכם על חשיבות הנושא.
הכתבה, שעסקה בכרוניקה משמימה ולא טרחה לראיין אדם כלשהו שמסוגל להאיר את התופעה באור קצת יותר מעמיק, היא סתמית ואווילית. מילא. אבל לצד הכתבה הופיעה לה תיבה. החתום על התיבה הוא לא אחר מאשר מיקי ברקוביץ. ברקוביץ לא פיצח את האטום ועדיין הוא אחד הכדורסלנים הגדולים שידעה המדינה. זה לא הפריע לו, כנראה, לכתוב או להכתיב את הטקסט הבא:
תהרגו אותי אם אני מבין מה לברקוביץ ולטקסט כל כך מטופש. זה משעשע? זה מראה שהוא "לא לוקח את עצמו ברצינות"? מה זה? זה בעיקר מביך. מביך אותי לקרוא את הטקסט הזה ולחשוב על ברקוביץ שמוכן להתבזות – אין מילה אחרת, זו פשוט התבזות – כדי ששמו יופיע בעיתון.
ברקוביץ, כך נראה לי, לקה בתסמונת קורין אלאל.
כתיבת תגובה