באיחור מה קראתי את הטקסט של רינו צרור ב"מעריב" בו הוא הוא מספר על תחושותיהם הקשות (הו!) של השרים שלום שמחון ובוז'י הרצוג ממפלגת העבודה. וכך מספר צרור:
שני שרי העבודה, יצחק הרצוג ושלום שמחון, הופתעו היטב מן התוצאה הסופית. היקף הנטישה הפתיע אותם. עם כל הכבוד לבוחר, אמר לי הרצוג, זה לא הגיע לנו. לא כזה עונש. גם אחרי שאני מביא בחשבון את כל השגיאות, עשינו עבודה טובה ועבדנו קשה מאוד. ואם זו התגובה הציבורית, אם אחרי כל העבודה הזו אנחנו חוטפים אותה ככה, אז די, נמאס.
"ככה", אומר הרצוג ומתכוון לספין אחד של תעמולה. "ככה", אומר שמחון ומתכוון לכך שדי היום בקמפיין קטן ומרוכז אחד כדי לשרוף עבודה גדולה של שלוש שנים. זה משפיל, אמר לי. זה מעלה ספקות באשר לשירות הציבור, ובעיקר זה גם כואב. כואב פיזית.
קשה למצוא שני כלומניקים גדולים יותר במפלגת העבודה (טוב, תמיד יש את פואד) שכעת לא מתביישים לבוא בטענות ולהזיל דמעות תנין. את דעתי על בוז'י כבר כתבתי בקצרה בעבר, אבל עופר שלח היטיב לנסח את מה שאני חושב על בוז'י זה שלשום, ב"שישי", במסגרת "שליפות מהמותן". המתינו לקטע השני בו הוא מדבר על בוז'י וגם אתם תזכרו שבוז'י הוא אחד האדירכלים המרכזיים שהובילו להתרסקות העבודה. זהו אותו בוז'י שנמאס לו ולא סבור ש"הגיע לו כזה עונש".
ומה באשר לשמחון? זהו אותו שמחון מהתחקירים של משה ליכטמן שהתפרסמו במוסף G של "גלובס" בהם מסופר כיצד הוא מרחיב, מספח, משפר עמדות ובאופן כללי מאמץ אדמות לנחלתו הפרטית במושב בצפון הארץ וכל זה כאשר הוא משמש כשר החקלאות. זהו אותו שמחון שארגון אומ"ץ פנה למבקר המדינה כדי לחקור חשדות בגין הקצאות של קרקעות לנחלה שבבעלות משפחת שמחון על אף שלא התקיימו התנאים להקצאת קרקע כזו: "הקצאה ממנה עולה כי נעשתה באופן פרוטקציונרי, לכאורה, בשל היותו של שמחון שר בכיר בממשלה, בעוד שאף משפחה נוספת במושב לא זכתה להטבה דומה". כן, זהו אותו שמחון שמדבר על "העבודה הטובה והקשה" שעשה.
מפלגת העבודה נענשה ובגדול (בין השאר) בגלל שני הבכיינים האלו. אם מפלגת העבודה תשכיל להקיא מתוכה את הרצוג, שמחון, וילנאי, פואד ושאר הגברדיה המסואבת, הם ימצאו מחדש את המצביעים שברחו כל עוד נשמתם באפם.
כתיבת תגובה