אחרי שבועיים שבהם לא התנהלו לימודים באוניברסיטת בן-גוריון, החליטו באוניברסיטה לשוב וללמד חלק מהקורסים, אחד מהם הוא הקורס שלי. אז הבוקר נסעתי לבאר-שבע כדי ללמד. לצערי, רק חצי מהכיתה הגיעה לשיעור בעוד שהשאר בחר להישאר בבית.
במהלך השיעור נשמעה אזעקה אבל למרבה השמחה, הטיל נפל איפשהו בשטח פתוח. מעבר לזה, הבניין שבו אני מלמד הוא חתיכת יציקת בטון שאפילו טיל אוויר-אוויר-קרקע-מים-נגד-טנקים-ממש-ממש-גדולים לא יצליח לחדור אותו. ובכל זאת, אין ספק, זו חוויה לא סימפטית.
לא היה נעים להסתובב באוניברסיטה. הקמפוס שבדרך כלל שוקק חיים, היה ברובו ריק ועל פניהם של האנשים שבכל זאת הסתובבו היה ניתן לראות את המתח. אבל האינדיקציה הטובה ביותר לכך שמשהו יוצא דופן עובר על העיר היה ניתן ללמוד ממבט חטוף על המכוניות שנסעו בכבישים; כמעט בכל המכוניות, ללא יוצא מן הכלל, החלון שלצד הנהג היה פתוח. לא פתוח לגמרי כדי שהאוויר המדברי ייכנס לרכב, אפילו לא פתוח עד מחציתו. פתוח קצת. מין חריץ קטן, מספיק כדי לשמוע אם לפתע נשמעת אזעקה.
כתיבת תגובה