תחת הכותרת "תאורת הכביש מעייפת את הצפרדעים" מספר צפריר רינת ב"הארץ" על אחת הבעיות מהן סובלים בעלי החיים בשל אור מלאכותי:
כבר אלפי שנים שצבי ים קטנטנים שאך זה בקעו מביצים שהוטלו על החוף, יודעים למצוא את דרכם אל הים: הם עוקבים אחר אור הלילה המשתקף על בים עד שהם מגיעים למים. אלא אם כן אזור החוף מואר בתאורה מלאכותית. אז זוחלים הצבים לאור המלאכותי, עד שהם מתים מתשישות או בדריסה.
מעבר לעובדה שאין שום קשר בין הכותרת המשעשעת בפני עצמה לבין הטקסט העצוב בפני עצמו (כותרת מתאימה יותר היתה: 'תאורת הכביש הורגת את הצפרדעים הצבים', אבל כנראה העורך חשב שזה מדכא מדי), מעלה הרשימה שלוש סוגיות שיש להרחיב עליהן את הדיבור.
הראשונה היא ש"זיהום אור אקולוגי" פוגע באיכות הסביבה ובבעלי החיים לא פחות מאשר זיהום אוויר. למעשה, הטקסט מלמד שזיהום אור אקולוגי יכול להיות הרבה יותר קטלני לחלק מבעלי החיים מאשר זיהומים אחרים, מוכרים יותר.
השניה היא ש"זיהום קול אקולוגי" היא סוגיה שאני עדיין מחכה שמישהו יכתוב עליה ברצינות. הכוונה היא לכל אותם מפגעי רעש שבא לך לחתוך לעצמך את הגרון – או טוב יותר, למי שמייצר אותם – כדי שיפסקו.
השלישי הוא שבתקופת מיתון, יזמים זריזי מחשבה, כמוני, צריכים לפקוח עיניים ולאתר הזדמנויות עסקיות. כל מי שעיניו בראשו וקרא את הטקסט מבין שיש כאן הזדמנות חד-פעמית להיכנס לשוק החדש אך התוסס של משקפי שמש לצפרדעים לצבים. כן, זכרו את הרגע הזה בו הכרזתי שאני עומד להפוך ליצרן משקפי השמש הגדול בעולם עבור צבים (וגם צפרדעים!). אני עומד להיות הביל גייטס של עולם החי.
אם למישהו יש רעיונות נוספים לפיתוחים נדרשים לעולם החי, הוא מוזמן לשתף אותי ואותנו, תמורת תמלוגים עתידיים שגובהם המממממ יקבע בעתיד.
כתיבת תגובה