שבוע לאחר שפרסמתי את הטקסט ב"עין השביעית" והרוחות סביבי עדיין סוערות, לא מעט בשל ההחלטה להפנות את הטקסט גם מכאן ולעורר דיון שבשלב זה אינו אפשרי באתר "העין השביעית". לאחר שסגרתי את הפוסט הבטחתי שאפרסם את מחשבותיי בנושא. לא הצלחתי לתמצת את מחשבותיי והפוסט ארוך במיוחד.
השתדלתי להימנע מלענות לכמה תגובות בפוסט המקורי בכדי שלא להפוך את הדיון, שבעיניי הוא חשוב במיוחד, להתנצחות. ובכל זאת כמה הערות לכמה מהתגובות.
1. עומר הציע: ללכת ולעשות רשימה של כל העיתונאים שהביאו ילדים. גם אחת מבין עשרות (!) התגובות שהגיעו אליי למייל, שנשלחה אליי על ידי עיתונאי שאני מכיר ומוקיר, נזפה בי על כך שעשיתי עבודה חלקית שאינה "מביאה את הבשר". לאותו עיתונאי וגם לעומר אני עונה: אכן, הייתי צריך לשלם על כרטיס טיסה, לנסוע לאילת ובעזרת צוות התחקירנים שלי לתעד את העיתונאים. או אולי הייתי צריך לוותר על יום עבודה, לנסוע לנמל התעופה ולזעוק: "מי כאן עיתונאי שירים את היד!" ואז ללכת אחד אחד, לשאול את שמותיהם, להחרים להם את תעודות העיתונאי ולחזור הביתה. רוצה לומר, אני מבין את מה שאתם אומרים אבל היי, זה רק אני פה.
2. חלק מהתגובות הצביעו על חוסר המוסריות בציטוט שיחה שהיתה אוף דה-רקורד. ראשית יש לציין, כי בשום רגע במהלך השיחה עם דפנה, למעט ברגעים האחרונים לקיומה, לא נאמר כי השיחה היא אוף דה-רקורד. ובאשר לרני רהב: אכן רהב הבהיר כי השיחה היא אוף דה-רקורד. לאחר מכן הוא טרח לאיים עליי, לרמוז כי לעובדת שלו יגרם נזק רב (צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבין את האיום המקופל ברמז הזה) ולנתק לי את השיחה בפנים. לאחר מכן, יטענו המבקרים כי המעשה שלי לא היה מוסרי. טענה זו מקרינה, לדעתי, על הסולם המוסרי של אותם המבקרים.
3. "ספיחס" טען כי גם בעיתון שלי היו גם היו דברים מעין אלו. זו תגובה המבקשת להסיט את הדיון למקום שהוא מעולם לא היה בו. בשום מקום בטקסט לא התייחסתי לעיתון ספציפי. לא האשמתי את "מעריב", "הארץ" או כל עיתון אחר. הדיון עסק במערכת היחסים המתנהלת בין עיתונאים – מכל עיתון שהוא – לבין אנשי יחסי ציבור. הניסיון לטעון שבכך אני מנגח עיתון כלשהו הוא ניסיון עקר. מאכזב לראות שעיתונאים, האמונים על קריאת טקסט וכתיבתו, לוקים בהבנת הנקרא.
4 "שושי" טענה שאני "מכוער, קירח שמנמן ומתוסכל". ואני אומר: שמנמן?! שמנמן?!?!?!
5. "עיתונאי" העיד על עצמו בעילום שם שהוא לא לקח דבר מעולם מיחצ"ן ודרש כקטגור שאחתום יחד איתו. באזור הזה הדיון החל להדרדר. עיתונאים עלומי שם החליטו לסגור איתי חשבון. אין לי מושג מי הם, רק שהם החליטו שהדיון הוא לא על הטקסט אלא עליי. הדרישה שאני אגן על עצמי מפני האשמות מכפישות שניתכות עליי מצד עיתונאים אנונימיים היא לא פחות מאשר מגוחכת. אינני מתכוון לענות על כך לא מפני שאין לי תשובה (יש לי גם יש לי) אלא מפני שבכך אני נותן לגיטימציה לשיטה הנפסדת של עיתונאים פחדנים שמסתתרים מאחורי אנונימיות ודורשים (!) במפגיע (!!) שיתנו להם תשובות.
**
בשבוע האחרון קיבלתי יותר תגובות לטקסט הזה ממה שקיבלתי לכל הכתבות והמאמרים שכתבתי ב"ידיעות אחרונות" בשלוש השנים וחצי האחרונות. כולן, למעט אחת, מחזקות את ידיי ומוסיפות שלל סיפורים מסמרי שיער על הצעות מושחתות מצד גורמים שונים. אחרות שופכות אור נוסף על הפרשה עליה דיווחתי, אור שהופך את הסיפור למחריד עוד יותר.
יש להדגיש, כפי שהדגשתי בפוסט המקורי: אין בפרסום המקרה הזה להעיד על כל אנשי יחסי הציבור. ממש לא. ואולם יש מבין המשרדים הסבורים כי ישיגו חשיפה גדולה יותר ללקוחותיהם אם ישמנו את העיתונאים. בעוד שלתחושתי בעבר פרקטיקה זו לא נענתה בהתלהבות, הרי שבחלוף הזמן, "ההיענות היא ענקית. אתה הראשון שמתלונן".
אנצל את ההזדמנות הזו כדי להוציא מהארון פוסט בן 4 שנים וחצי אותו כתב דרור גלוברמן במארס 2004. הפוסט המדובר עוסק בעיתונאי שקיבל מוצר לבדיקה, כתב סקירה שלילית ובתגובה זכה לאיום מפורש מהיח"צנית לפיו הוא לא יקבל ממנה מוצרים נוספים לבדיקה מכיוון שהציפייה היא שבתמורה לשבוע שבו המוצר נמצא אצלו הוא יכתוב ביקורת חיובית. העיתונאי זרק אותה מכל המדרגות. כאשר הבינה שלא תצליח להסתדר איתו, הלכה והשמיצה אותו אצל עורכיו הבכירים בעיתון. גם הם זרקו אותה מכל המדרגות. העיתונאי, המכונה בפוסט של גלוברמן בשם "יוד", הוא אני והיחצ"נית היא היחידה מבין היח"צנים בישראל שאיתה אני לא מחליף מילה. אני לא מוציא מכלל אפשרות שאחת או יותר מהתגובות שנכתבו בפוסט המקורי יצאו ממקלדתה.
הטקסט שפרסמתי ב"עין השביעית" הוא סוג של בית-ספר לתקשורת בזעיר אנפין בשל שלל הסוגיות העיתונאיות והאתיות איתן הייתי צריך להתמודד: האם היה עליי לצטט את דפנה שלא הבינה שאני מתכוון לצטט אותה למרות שלא החבאתי ממנה בשום שלב את כוונתי? האם היה עליי לצטט את רהב לאחר שהבהיר שהשיחה היא אוף דה-רקורד? האם היה עליי לפרסם את הסיפור לאחר שרהב איים עליי ועל פרנסתה של העובדת שלו?
את הבחירות שלי עשיתי והייתי חוזר עליהן פעם נוספת.
הצעות דוגמת אלו של עידוק ואחיהוד לפיהן הייתי צריך לצטט "מקורות בכירים" חוטאות לעניין. העניין הוא להציג ברבים, באופן ברור ובהיר, כיצד נראים אחורי הקלעים. אי אפשר לעשות את זה באמצעות ביטויים מכובסים. העובדה שרהב מרשה לעצמו להשתולל ולהלך אימים על עיתונאים בעוד שאני אמור לשמור על כללי האתיקה משל הייתי ג'נטלמן בריטי היא דרישה שאינה מבינה את המסר אותו ניסיתי להעביר: מתנהלת כאן מלחמה על דמותו של העיתונאי והעיתונאים מפסידים בה. מי שמבקש לדווח על המלחמה הזו מתוך בועה סטרילית עושה לעצמו חיים קלים. כדי להבהיר עד כמה המצב חמור יש צורך לטבול בחרא, סלחו לי על הצרפתית, וכפי שניתן להתרשם מחלק מהתגובות, מדובר בחתיכת חרא מסריח.
מאז הפרסום, כמעט כל שיחה של עיתונאי איתי מתחילה ב"אפשר להגיד לך משהו אוף דה-רקורד?". אם זה המחיר שעליי לשלם, הרי שאני משלם אותו בהכנעה. אכן, אמינותי נפגעה ויש החוששים שמעתה שיחה איתי תפורסם ברבים. אני מבין אותם. מי שחושב שעשיתי זאת בשמחה הרי שאין לי אלא לומר לו שהוא אוויל. מקצוע העיתונות אהוב עליי, חשוב ומכובד בעיניי. בפעם הראשונה בקריירה שלי החלטתי שאני מפר את כלל האוף דה-רקורד ועשיתי זאת לאחר התלבטות ארוכה. מצד שני, אם במהלך עשר שנות עבודה הייתי צריך לבחור מקרה אחד שראוי שבגינו יופר הכלל הרי שזו הבחירה שלי ואינני מתחרט עליה.
אם יש דבר אחד עליו אני מצטער הוא על כך שבעקבות פרסום הטקסט דפנה שביט ממשרדו של רהב נפגעה. אני מקווה בשבילה שיום אחד תמצא מקום עבודה בו העובדים אינם נפגעים כאשר הם אומרים דברי אמת.
(מכיוון שאני מודע לכך שהדיון עלול לגלוש שוב לפסים אישיים, יתכן שאדרש פעם נוספת לסגור אותו לתגובות ואיתכם הסליחה)
כתיבת תגובה