ככתב מדע בעיתון "הארץ" היה אירוע אחד שחיכיתי לו מדי שנה: טקס חלוקת פרסי איג נובל. מדובר באירוע אלטרנטיבי שמתרחש כל חודש אוקטובר, בסמוך להענקת פרסי נובל האמיתיים, שמעניק פרסים למחקרים ש"תחילה גורמים לך לצחוק ואחר כך גורמים לך לחשוב".
גולש אנונימי שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות קישור למחקר (זהירות: קובץ PDF) שאם הוא לא זוכה בפרס איג נובל של 2009, הרי שצריך לבטל את האירוע. אבל לגמרי. המחקר בוצע על ידי שני חוקרים, האחד ישראלי, דן אריאלי, שנמצא כיום באוניברסיטת MIT – ואל תתפלאו אם בימים הקרובים הוא יוזמן להתראיין בכל מיני מקומות בתקשורת הישראלית. אגב, נראה לי שאותו דן אריאלי זכה בפרס איג נובל בשנת 2008 על מחקר בו מצא שתרופות מזויפות-יקרות יעילות יותר מתרופות מזויפות-זולות!!
הנה תיאור המחקר (מעין סיכום של האבסטרקט של המאמר): למרות החשיבות החברתית הקשורה להחלטות המתקבלות ברגעים שבהם גברים מחורמנים, כמעט ולא בוצעו מחקרים שבדקו את ההשפעה של חרמנותם על ההחלטות שלהם. במחקר זה בדקו החוקרים את ההשפעה של גירוי מיני, כולל גירוי עצמי (אוננות), על החלטות היפוטתיות שמתקבלות על ידי סטודנטים ממין זכר בנוגע לרצונם לקיים יחסי מין.
זה השלב לעבור לשיטת המחקר: הנחקרים קיבלו מחשב נייד והתבקשו לענות על סדרה של שאלות באמצעות מקלדת קטנה. המקלדת והתוכנה פותחו כך שיהיה ניתן לתפעל אותן בקלות וזאת באמצעות שימוש "ביד הלא דומיננטית" זאת כדי שיוכלו לאונן תוך כדי שהם עונים על השאלות. קבוצת הביקורת ענתה על אותן השאלות מבלי שהיא מאוננת. הקבוצה המאוננת התבקשה קודם כל לגרות את עצמה אבל לא להגיע למצב של אורגזמה (מצב המכונה "תת-אורגזמי"). לאחר מכן הוצגו תמונות בפני הנשאלים והם נדרשו לענות מהי רמת הגירוי שלהם (בעודם מאוננים, כן?) והאם הם חמים על זותי שמופיעה בתמונה.
בשלב הזה כל כך נקרעתי מצחוק שדמעות בכי-הצחוק שלי הפריעו לי להמשיך ולקרוא את הטקסט. מי שיצליח, שיעשה מערוף ויגלה לנו איך בסוף הגיעו החוקרים למסקנה המדהימה שגברים מחורמנים מוכנים לעשות ה-כל כדי לקיים יחסי מין.
כתיבת תגובה