לפני כמה דקות יצא לי לעיין בטור של סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") שמתפרסם מדי שבוע ב"מוסף לשבת". קדמון מפרסמת תשובה של נתניהו שניתנה ב"שיחה פרטית" בנוגע לרמת מעורבותה של אשתו שרה, בקמפיין העתידי של בעלה:
אם אלו הדברים שמצחיקים את ביבי, תשמעו, האיש צריך לצאת לעתים קרובות יותר.
אבל לא על חוש ההומור של נתניהו אני רוצה לדבר כי אם על עצם הסיפור. היה בו משהו משונה. הוא נשמע לי מוכר. ממש מוכר. פתחתי את הטור של רינו צרור ("מעריב") שמתפרסם מדי שבוע ב"מוספשבת" וראו איזה פלא:
הממממ.
הדוגמה הזו ממחישה שני דברים:
האחת: זו המשמעות האמיתית מאחורי הביטוי המכובס "שיחה פרטית". אין המדובר בשיחה פרטית בין חברים שאחרי עבודת תחקיר מאומצת הגיעה לקדמון, כי אם בתדרוך עיתונאים. "השיחה" היתה כל כך "פרטית" שהפאנץ' ליין שלה מופיע בשני טורים שונים בשני עיתונים שונים.
השניה: זו עוצמתו של הספין. אם הצלחת לנפק רפליקה שעיתונאים יחשבו שהיא שנונה, הם יאמצו אותה בשמחה גם אם היא לחלוטין מתחמקת מהשאלה. נתניהו נשאל על אשתו, שמיותר להזכיר כאן את כל מעלליה, ובתגובה זוכה הקורא לשמוע על בעלה של לבני. בינגו.
כתיבת תגובה