אני לא אוהב את אלביס. אף פעם לא אהבתי. אולי נולדתי בעשור הלא נכון. אולי נולדתי במדינה הלא נכונה. ההרגשה שלי היא שבניגוד לביטלס, שאותם אפשר לאהוב בכל מקום ובכל זמן, אלביס הוא טירוף אמריקאי. אלביס לא הופיע מחוץ לארה"ב; הוא הסתפק בלאס-וגאס.
למרות זאת אלביס היה רחוק מלהיות דמות שטוחה. הוא הופיע בסרטים שעשו הרבה כסף אבל הרגיש שהם עושים איתו עוול. הוא צדק. הסרטים מחורבנים.
ב-1968 הופיע אלביס בתוכנית מיוחדת לחג-המולד ברשת NBC וזאת לאחר שבע שנים בהן לא עלה על במה. הוא חשב שהתוכנית תעשה צדק עם הכישרון שלו. הוא צדק. ויקיפדיה מספרת שהתוכנית הזו, שהיתה באותה התקופה יוצאת דופן כמעט בכל מובן, חשפה את אלביס לקהלים חדשים והציגה אותו במלוא תפארתו. לקראת התוכנית הוא הוריד במשקלו ונתן את הופעת חייו. התוכנית, לה כמה חלקים, מוכרת כיום בשם "הופעת הקמבק של אלביס" אבל באותה התקופה היא פשוט נקראה בשם NBC-TV Special.
אלביס היה איש דתי וכילד הושפע ממוזיקת הגוספל האמריקאית. אין פלא לכן שאת הספיישל הוא חתם בשיר, If I can dream, שמושפע עמוקות מהשירים להם האזין כילד. זהו שיר שמדבר על ישועה, על אחווה ובעיקר על הגשמת חלום.
לא מזמן ראיתי בערוץ 8 תוכנית דוקומנטרית על אלביס. הציגו בה את השיר הזה.
אני לא אוהב את אלביס. אף פעם לא אהבתי. אבל בשיר הזה יש משהו. יש משהו בקול הצלול, בכנות, בנגינת החצוצרות הסוחפת ברקע וגם במילים הקיטשיות שבאופן מפתיע עושות לך משהו. קטע הוידאו שמופיע ביוטיוב הוא לא זה שהוצג בתוכנית אבל הוא מוצא חן בעיניי אפילו יותר. הוא מציג את אחד הטייקים שצולמו לשיר ומופיעים בו שני החלקים של אלביס: 35 שניות של שטיקים דוגמת ה"אה-הא!" המוכר שלו ואז שלוש דקות בהן הוא שר מעומק ליבו. הוא לא מזייף את זה (עדכון: לצערי, הקטע הוסר מיוטיוב).
במשך עשר שנים רצופות שימשתי כעיתונאי. מ"אנשים ומחשבים" עברתי ישירות ל"הארץ" ומ"הארץ" ישירות לנענע ולאחר מכן לחדשות ערוץ 2 ול"ידיעות אחרונות". לפני כמה דקות נכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי ואני כבר לא עיתונאי, לא ב"ידיעות אחרונות", לא במקום אחר. בפעם הראשונה מזה עשר שנים לא אוכל לומר "עיתונאי" כאשר ישאלו אותי "מה אני". אני מניח שאדם הוא לא המקצוע שלו אבל כולנו רגילים להציג את עצמנו באופן הזה. יש אתגר גדול בלהתמודד עם מצב בו אתה מוצא עצמך מחוץ למשבצת שהגדירה אותך במשך זמן כה רב. אני ניגש לאתגר הזה בחשש אך גם בהרבה מאוד מרץ, חדווה ותקווה.
כבר בתקופת הדמדומים, בה נודע שאני עומד לעזוב את העיתון אך טרם עזבתי, קיבלתי פניות רבות, הצעות עבודה מרתקות וכמה כיוונים חדשים ומסקרנים. למרות זאת, אני לוקח את הזמן. עדיין לא התחייבתי לדבר. אני לא ממהר.
יש לי חלום וגם אם אני עוד לא יודע לנסח אותו, אפילו לא לעצמי, אני מקווה להגשים אותו.
כתיבת תגובה