"לעשות עבודה כמו במקומון" הפך מזמן לסוג של ביטוי מזלזל. המקומונים נתפשים על פי רוב כמוצרים נחותים ואלו שעובדים בהם עושים זאת תמורת פרוטות. אני מעולם לא התייחסתי בזלזול למקומונים; גם הם צריכים להתפרנס ממשהו והפרנסה בהם קשה פי כמה מהפרנסה בעיתונות הארצית. ועדיין, קשה שלא להיבהל מהרמה הירודה של התוכן והצורה המוגשים בחלק מהמקומונים.
הנה לדוגמה מסע מצולם במקומון "חדשות חדרה" שמוציא לאור גם את "כל הפרדס" המקומון של פרדס-חנה כרכור (אליו אחזור עוד רגע).
זה מתחיל כבר בשער. על השער של "חדשות חדרה" מופיעה ההפנייה הבולטת הבאה:
מכיוון שרציתי לצפות בניפוץ סטיגמות בשידור חי, דפדפתי לעמוד 32. הכתבה לא היתה שם. ניסיתי את עמוד 33, 34 אולי 36? לא. בטח התבלבלו במספר, אמרתי לעצמי, זה בטח עמוד 42. אחרי הכל, לכולנו קרה שהקלדנו בטעות מספר אחר, לא? הכתבה גם לא בעמוד 42. היא בעמוד 46.
מה שחיכה לי בעמוד 42 היא הכתבה הזו:
הכתבה עוסקת במנכ"ל עיריית חדרה. שהוא רוקד. מרתק. הכתבה נמתחת על פני שני עמודים: עמוד 42 ועמוד 44. בעמוד 44 מחכה לקורא תמונה אחרת לגמרי של המנכ"ל. הנה:
כמו שאתם רואים מדובר בשתי תמונות שונות לחלוטין שרק במקרה הן אותה התמונה. שיטה זו חוזרת על עצמה גם בעמודי הספורט. בעמוד 65 מופיעה כתבה על השוער אמיר אדרי המכונה "המתאבד" ובה תמונתו:
מדפדפים דף אחד הלאה, לעמוד 65 ומגלים תמונה שונה לחלוטין של השוער. הנה:
בתמונה זו הצליח אדרי לצמח רגליים, איבר חשוב למי שרוצה להיות שוער.
אבל הבונבונירות האמיתיות מחכות לקורא המקומונים הנאמן בעמודי הרכילות. המותג הרכילותי של חדרה (וגם של פרדס-חנה כרכור) מתכנה בשם "ברברה". מדור הרכילות שמתחיל בעמוד 48 ונגמר בעמוד 54, הוא חתיכת הטקסט הארוכה ביותר בכל המקומון (מבחינת מספר עמודים) והוא מספק מפה מדויקת של הדמויות אליהן מנסה המקומון להתחנף. הנה דוגמה:
אין ספק שהפריזורה של נטע, פקידת הקבלה בספורטן, היא ידיעה חשובה גם בעיר בינונית כמו חדרה, אבל הידיעה החשובה יותר היא אודות הבעלים; יוסי ואסף. הם ערכו בילוי משפחתי בחופשת החגים. הנה התיעוד המרגש של ברברה:
בתמונה נראים אסף ויוסי מבלים כשברקע נראה משהו כמו הבית שלהם (זה בסדר, מותר לבלות גם בבית). עוד נראים בתמונה: "המשפחות". הממממ, כן.
מי שמדלג ארבעה עמודים צפונה מגלה את המודעה הבאה מרוחה על פני חצי עמוד:
זו כמובן היצטרפות מקרים נדירה שחוזרת על עצמה בדרכים שונות.
כאשר הרכילות לא משמשת פלטפורמה למפרסמים, היא סתם משעשעת. לדוגמה:
אני מכיר את "משינה" אפילו החלפתי שם רדיו-דיסק באוטו. על פי ההערכה המלומדת שלי, בכל משינה מועסקים כחמישה עובדים. אין פלא לכן שהידיעה אודות הכתרתו (!) של נתן לעובד המצטיין של השנה (!), עוררה גלים. ויש גם תמונה.
כמו שאתם רואים, נתן הוא המממממ, אה סליחה, בחור, בחור? אתה יכול קצת להתקרב למצלמה? הלו!?
אז בסדר, מקומונים הם לא פסגת העיתונות החוקרת ותוכן שיווקי במקומון הוא in your face אבל לגמרי (מה שמעלה את השאלה בשביל מה להשקיע בתוכן, מדוע לא לפרסם מודעות וזהו). ועדיין, למקומונים תפקיד חשוב בחיי קהיליה שרוצה לדעת מה קורה בבית הספר של הילדים, מעוניינת לקרוא על מעשי העירייה (ולא האם מנכ"ל העירייה רוקד), על מחדליה, על בעיותיה, היא רוצה לקרוא על הסוגיות המיידיות שמטרידות אותה. אנשים שקוראים את המקומונים מגיעים אליהם מצויידים בציפייה לגיטימית לגלות של"ידיעות" ול"אייטמים" המופיעים בהם יהיה קשר כלשהו למציאות.
ב"כל הפרדס", המקומון אותו הזכרתי קודם לכן, פועלת אותה ברברה מחדרה. במדורה האלמותי, היא פרסמה השבוע את האייטם הזה:
פיין היא אכן דמות מוכרת במושבה פרדס-חנה כרכור. היא במקרה גם אמא של אשתי. אתמול בבוקר התקשרו אליה כמה מכרים וביקשו לאחל לה יומולדת שמח, אחרי הכל היא עומדת לחגוג "ממש בקרוב" את היומולדת שלה.
כן, ממש בקרוב; בחודש מאי 2009.
ברברה בהלם.
כתיבת תגובה