לפני חצי שנה סיפרתי כיצד ברגע של היסח הדעת מצאתי את עצמי שפוך על הכביש לאחר שנתקלתי עם האופניים שלי בשלט שבלט מעבר לשוליי הכביש. אז זה נגמר בכמה חבלות לא נעימות ובכאבים שנמשכו כשלושה שבועות.
שלשום דיווחתי שהנה הגעתי לגיל 37 ואפשר להירגע (תודה רבה לכל המברכים!). ובכן מותק, לא כל כך מהר.
אתמול אחר הצהריים יצאתי לרכיבת אופניים. כשני קילומטרים אחרי הבית שלי הכביש הופך לכביש בינעירוני ובמגמת עלייה. אני רוכב תמיד בשוליים ובאזור הזה ישנם שוליים רחבים במיוחד. מכיוון שזו היתה עלייה התחלתי לדווש כאשר אני עומד על הדוושות. העיניים בתנוחה הזו בדרך כלל מביטות כלפי מטה כי הדבר נוח יותר לצוואר מאשר להביט קדימה.
לפני שרכנתי קדימה והתחלתי לדווש בעמידה, הצצתי קדימה כלפי המשך הכביש. לא ראיתי שם דבר.
כעבור כמה שניות, כאשר אני נמצא בשיא התנופה שלי, במהירות גבוהה במיוחד ומבלי שאני רואה שום דבר, פגשתי רכב מסוג מזדה סטיישן שחנה בצד. בעל הרכב עצר בצד כדי לדבר עם בעל רכב אחר שעמד לפניו. אפשר לראות בתמונה הזו היכן בדיוק רב היכן נכנסתי עם הגלגל הקדמי.
הדברים שאתם רואים על הכביש הם השמשה האחורית של הרכב. השמשה הזו פגשה את הראש שלי במהירות מסחררת מפגש שהוביל לניפוצה המוחלט של השמשה (מי אמר שליו"ר אין ראש קשה, מי?). הנה תמונה של האין-שמשה של האוטו:
אם אני בלי קסדה אני יוצא מהאירוע הזה אחרת לגמרי, אם בכלל.
התוצאה:
פינוי לבית חולים. תפרים בסנטר, שטף דם מאסיבי בירך ימין שגורם לכך שבעצם אני לא מסוגל ללכת (וכואב מאוד גם במצב של ישיבה ושכיבה), חבלות בידיים וברגליים, לשון חתוכה בכמה מקומות, (נשכתי את עצמי), צלעות ועצם הבריח כואבות במיוחד שמקשות עליי לנשום ושאר חתכים ומכות יבשות בצבעים שונים בכל הגוף. אני מושבת לכעשרה ימים והרשו לי לקחת סמים מעניינים (תרגיעו, כן? כולה משככי כאבים).
היו"ר לא מרוכז? לא נכחיש. מכונית שנעמדה במקום שאסור לה לגמרי לעמוד בו? גם לא נכחיש.
כשאני אומר לכם שאני זקוק לחופשה, למה אתם לא מאמינים לי, למה?
כתיבת תגובה