יש אנשים שאוהבים להשמיץ את הטלוויזיה. הם טוענים שעדיף להכנס למיטה עם שוקו חם וספר טוב, למרות שבפועל הספר האחרון שקראו היה ספר ההוראות של הפלייסטיישן, וממילא מי שנכנס למיטה עם ספל שוקו, צפוי להתעורר עם כתמים על הפוך. האמת היא שהטלוויזיה מלאה בתוכניות מצוינות.
"יומטוב" אינו אחד מהן.
הפרומואים האינטנסיביים (כולל תזכורות מעיקות בצד שמאל של המרקע ותוכניות "לקראת יומטוב") שהתפמפמו לתוך התודעה שלי, הביאו אותי לזפזף לערוץ 2 בדיוק ברגע המרגש בו אורנה בנאי שוחחה עם ארז טל על אותם ילדים בסיכון, ועל כמה חשוב לתת ולתרום, וכמה מרגש להתגייס למען, והנה גם קיציס שיספר עד כמה חשוב הערב הזה ויגיש כמה מערכונים של צוות "ארץ נהדרת" שהתגייסו גם הם לערב המרגש (!) והחשוב הזה. עוד קצת פמפום של בלוטות הרגש, עוד קצת "פתחו את הלב ואת הארנק" ועוד קצת טאלנטים של קשת. אם זה לא היה מ-ר-ג-ש, זה היה משעמם, צפוי ובעיקר מרגיז.
מרגיז להרגיש שאי אפשר לתקוף את התופעה. כמו הקופאיות ששואלות "אתה מעוניין לתרום למטרה נורא חשובה ומרגשת?" כשעוד אנשים עומדים בתור מאחוריך, וכבר תרמת אורז ובמבה ועשרה שקלים וקיבלת מדבקה, טאטו וסיכה מוזהבת, אבל גם אם תגיד שכבר תרמת, יסתכלו עליך כמו שקרן פתולוגי ועוכר ישראל שלא מוכן לתרום למען ילדינו. לחץ חברתי למען מטרה טובה, גם אם הממשלה לא חושבת שזה מספיק חשוב (ומרגש).
מרגיזה גם ההרגשה שאנחנו, כצופי טלוויזיה, כל כך שקופים – בואו תשמעו את סיפורו המרגש של יוסי למנה עיקרית, תקבלו לקינוח את טל פרידמן עטוף חלוק בלונדון, ותצטרפו לעוד המונים שכבר תרמו יצפא"ן שקלים, ואיזה כלים אנחנו פה בקשת, שאנחנו כל כך תורמים לקהילה, כל כך נותנים מעצמנו, מצלמה 2 קלטה את דמעת ההתרגשות בזוית העין? אין כמו מתן בסתר בשידור חי – מחמם את הלב, מצטלם נהדר ומתאים להפליא לערימת תוכניות המקור שהופכות אומללות (בהינף שרביט סופר-נני או אלון גל) לכסף גדול.
כתיבת תגובה