גם כשחשבת שראית הכול, שמעת הכול, עשית הכול, תמיד מגיע משהו חדש, נותן לך שתי כאפות קטנות נוסח הרבובדיה ואומר לך: "מותק, יו איינט סין נאטינג ייט!".
הבוקר התפרסם טקסט של עפרי אילני מ"קפטן אינטרנט" ("הארץ") העוסק באירועי הגלוב האחרונים. למרות שלא היתה לי כל כוונה לדבר על ההחלטה המאוד אישית שקיבלתי, פנה אליי יואב ריבק (שלנצח אקרא לו יואבי) ושאל אם אהיה מוכן להתראיין. כפי שאתם מבינים, לבחור לו אני קורא "יואבי", אני לא ממש יכול לומר "לא". אז אמרתי "כן". לא שיערתי מה יתרחש בעקבות כך.
הבלגאן החל מיד לאחר פרסום הטקסט. כבר בשעת בוקר מוקדמת, בשדה התעופה בדרך מאילת חזרה לתל-אביב, התקשר תחקירן מספר 1 של תוכנית טלוויזיה והודיע לי שהסיפור שלי מאוד מעניין את מנחת התוכנית המבקשת לראיין אותי. אמרתי לו ש"היום לא מתאים לי, אולי מחר". זה היה האות לתחילתו של מבול של פניות שכמוהו לא חוויתי זמן רב. אחרי תחקירן מספר 1 התקשר תחקירן מספר 2 ותחקירנית מספר 3 – כולם מתוכניות טלוויזיה. קיבלתי הודעות סמס משתי תוכניות רדיו – גם בהן היו נו-רא שמחים לדבר איתי וכן ממספר אתרי אינטרנט.
אני לא מזכיר בכלל (כלומר עכשיו אני אזכיר, זו רק צורת דיבור, נו) את העובדה שיוסי טתאגורי ישב לי את הזנב כל הטק-אד וביקש לגרור אותי לאולפן השקוף והמגניב שלו ושל ליאור צורף לראיון חושפני סטייל בריטני על תחושותיי בעקבות ההחלטה להפסיק ולכתוב בגלוב או על כך שכל מי שהכיר אותי בכנס, ניגש ושאל בדאגה כנה: "לא תכתוב יותר? מה קרה? נורא חבל!".
המהירות העצומה שבה הפכתי לאייטם תקשורתי, סחררה אותי.
מדוע סחררה? קודם כל, אני רגיל להיות בצד השני של השולחן: לשאול את השאלות ולא לענות עליהן, לראיין ולא להיות מרואיין (במקרים שבהם התראיינתי זה היה בדרך כלל כדי לבאר עניין מקצועי הקשור לתחום הסיקור שלי). הדרך שבה בבת-אחת הפכתי לאייטם, סוג של פילר שממלא עוד חמש דקות ברצף הבלתי נפסק של מלל שחייב להימשך כמו המנגינה וההצגה ושאר המטאפורות הדלוחות, רק הזכירה לי למה וכמה אני זקוק לקצת חופש מכל ההמולה הזו.
אני לא בטוח מה חושפת האנקדוטה הקטנה הזו על התקשורת: האם זה אומר שהסיפור שלי נכנס למשבצת: "תראו מה קורה עם האנשים המוזרים האלו באינטרנט – קודם כותבים בלוג ואחרי זה נוטשים אותו וכולם מתרגשים, יווו איזה אנשים מוזרים יש שם באינטרנט" (ומיד אחרינו: אישה מטקסס מוכרת ב-eBay את החזייה של דודתה שבגלגול הקודם היתה גנדי) או שמא, כפי שאמר לי אחד האנשים שדיברתי איתם על העניין, הדבר דווקא מצביע דווקא על התבגרות בתקשורת הישראלית שמסיפורים על סרטונים מגניבים מחד והפחדות פדופיליות מאידך, עוסקת כעת גם בסיפורים מתחום התרבות המקוונת. אם אתם שואלים אותי – האופציה הראשונה היא הנכונה; בתקשורת שמעו שאינטרנט זה מגניב, בלוגים זה עוד יותר מגניב וגלובים זה אולטרה-מגניב. אז יאללה, תביאו אותו לכאן ונשאל אותו כמה שאלות בחצי חיוך מהול בהבעת תדהמה.
כך או כך, שלא יהיו אי הבנות: הדאגה האמיתית, הכנה והחברית של כל אחד ואחד מכם, ושל כל אחד ואחד מבין אלו שניגשו, שאלו והתעניינו, נגעה לליבי (באמת!) וחידדה אצלי פעם אחר פעם את ההכרה בדבר הנס הקטן ויוצא הדופן שהתרחש בגלוב ושקשה להתחיל ולתאר אותו. אבל לדבר על כך בטלוויזיה? ברדיו? להתראיין על כך? למה? הרי אם אני רוצה לומר דבר מה, אני אומר את זה ישירות לקבוצת ההתייחסות שלי, כלומר לכם, אז מה הקטע? לרגע הרגשתי כמו סלב בגרוש והתחושה היא, איך לומר, תחושה של גרוש.
אני לא מעוניין להתראיין, להסביר ולבאר "מהו בלוג", "מהו הגלוב" ומדוע החלטתי להפסיק ולכתוב בו. את התשובות לשאלות האלו, או לפחות את חלקן, אתם מכירים ומי שלא מכיר – מה אומר ומה אגיד, בעיה.
וכן, אני מתגעגע לכתוב כאן למרות שחלפו רק כמה ימים, וכן, אני עדיין זקוק לקצת שקט וניתוק כמו אוויר לנשימה. אז אחזור לנשום ובינתיים תפסיקו לעשות צרות למוסיפיניו ור"ש ותהיו נחמדים (ועם קצת מזל, גם תמר תכתוב פה ושם). לא כדאי לכם שאני אבוא לעשות סדר, כן?
כתיבת תגובה