שלושה ענייני דת נמצאים בכותרות היום. זה כמה שבועות שכמה רבנים חרדיים מנהלים סוג של משא ומתן (כולל איומי חרם ממומשים חלקית) עם חברת הריבוע הכחול. לחברה יש רשת בשם "שפע שוק" המתמחה במוצרים כשרים למהדרין ומיועדת, באופן כללי, לציבור הדתי והחרדי. אבל החרדים מאיימים להחרים אותה, בגלל שרשת AM:PM, החולקת בעלות עם הריבוע הכחול, פתוחה בשבת. האיום הזה איננו מנוגד לחוק – זהו ניסיון לנצל את הכוח הצרכני של החרדים (יחד עם הציות העיוור של הציבור הזה) להשלטה של רצונם על הציבור.
ואז באה פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיה, כיוון שחוק החמץ חל אך ורק על מכירת חמץ בפומבי, הוא אינו מונע מכירה בתוך סופרמרקטים או מסעדות. האמת היא שהפסיקה סבירה: אם מפריע לאדם דתי לראות לחם בפסח, הבה ונימנע מלקנות אותו מול פרצופו. אבל מאחר והוא ממילא לא נוהג לקפוץ לארקפה ולקנות קפוצ'ינו ומאפין, אז מה הבעיה עם זה? אוהו. השר לענייני דתות (לא דת אחת, ספציפית. דתות) כינה את הפסיקה "אקדח לרקה של העם" ומיהר להצמיד אקדח לרקה של הקואליציה – מה שהכריח את ציפי לבני להתבטא כי המדינה צריכה לאסור מכירת חמץ לחלוטין. איכשהו אני לא רואה את ציפי לבני כגורם התומך בכפייה דתית בישראל.
ולבסוף, היום פורסם כי הורים שביקשו לשרוף את גופת בתם, לפי אמונתם, נתקלו בהתנגדות נמרצת של חברה קדישא המקומית. בין שלל התירוצים הנפלאים שהושמעו שם, הוזכר כי אם אין גופה, לא תוכל להיות תחיית המתים לכשיבוא המשיח. כנראה שהגרמנים ידעו מה הם עושים (ולעזאזל עם חוק גודווין). מנגד טענו בני המשפחה, כי לפי אמונתם רק שריפה תביא לעילוי נשמת המנוחה. טוב, אם שואלים אותי, שני הטיעונים גרועים באותה מידה, אבל לא שואלים אותי. למרבה המזל, השופט החליט כי אין לו שום סמכות להתערב בהחלטת המשפחה. ובניסוח שלי, כשמישהו מת הוא לא עובר אוטומטית לבעלות החברה קדישא.
יש סיכוי שיופיעו בתגובות אנשים שטוענים שאני סתם שונא את הדת. כמובן שהם עושים טעות נפוצה: הדת של החרדים המחפשים רק לכפות עלי עוד ועוד היא לא הדת היחידה שיש, וגם לא היהדות היחידה שיש. ובכלל, איזה ערך יש למצווה הנכפית על אדם שאינו רוצה בה? כבר שאלתי איזה חב"דניק פעם את השאלה הזו, והוא אמר שמתוך המעשה כבר תבוא הכוונה. לי זה נשמע כמו אילוף כלבים. טוב, גדלתי להיות אתאיסט מסריח; כנראה שלא עשו לי תיקון כשהייתי ילד.
כתיבת תגובה