דוברמן עיין אתמול במבזקי נענע ושאל את עצמו האם לא הגיע הזמן שנשלח קצת את הילדים לשחק בחוץ. הנה הטקסט ששלח אלינו לקטגוריית כתב/ת אורח/ת:
עלעול ברצף המבזקים של נענע, העלה נתון מאוד מעניין לגבי הפשעים שבוצעו אתמול:
איך הגענו למצב, שיש כל כך הרבה עברות פדופיליה כל כך חמורות – ורובן בתוך המשפחה – ביום אחד? אבא לילד בן 9, משתמש בו כעבד מין, ועוד מביא חברים בשביל שהילד יענג אותם? ילד אונס את אחותו שרק הגיעה לגיל 4? כנראה שההסבר לכך הוא הסעיף האחרון, שאותו מביא ד"ר קדמן – הפכנו מארץ זבת חלב ודבש, לגן עדן לפדופילים.
אני זוכר כיצד כבר בכיתה ב' הלכתי לבדי לבית הספר בבוקר, שנמצא בשכונה אחרת. מגיל שמונה בערך הייתי נוסע לבד העירה. הייתי עולה על קו 4, ונוסע למרכז העיר לבלות ולפגוש חברים. בכיתה ב'. הייתי משחק במגרש שליד הבית, רוכב על אופניים לבד עד מאוחר ומטייל בעיר – לבד או עם חברים.
אבל כיום, כבר לא רואים ילדים שמסתובבים לבד. ילדים לא יוצאים מהבית ללא אבא או אמא. הם לא נוסעים באוטובוס – אלא בהסעה מוסדרת בלבד או בתורנות איסוף. לכל החוגים לוקחים אותם ומחזירים אותם, ואת החברים הם פוגשים בחוגים, בבית הספר או בבית. אין יותר סטנגה במגרש החניה למטה. אין יותר טיולי אופניים נועזים בשכונה. אין יותר לנסוע לבד העירה. לא רק שאנחנו מסוגרים ומנותקים, אנחנו גם פראנואידים. וכמובן – כמו שאמר לי פעם אדם חכם – זה שאתה פראנויד, זאת לא אומרת שאף אחד לא עוקב אחריך.
לפי מחקר משנת 2006, אחד מכל שבעה ילדים בישראל נפגע מינית בתוך המשפחה. ממצאי המחקר הראו שרוב מקרי ההתעללות המינית בישראל בכלל לא מדווחים למשטרה. עוד עולה מהמאמר, שככל שהקרבן צעיר יותר, כך גדלה הסבירות שמדובר בהתעללות מינית במשפחה.
אז מחד גיסא, אנו סוגרים את הילדים שלנו תחת סורג ובריח. מאידך, למדנו שרוב פשעי המין מתרחשים בתוך הבית, ע"י קרוב משפחה. כך שבעצם אנחנו עושים את ההפך ממה שצריך. הילדים שלנו גדלים, ולא מכירים חברים חדשים, כי גם הילדים של השכנים "כלואים" בביתם. חלק מאותם ילדים סובלים מהתעללות, משום שאותם הורים, אחים ודודים יכולים להתעלל בהם ללא חשש. הרי מי יידע ומי יגלה?
לו היינו חברה יותר פתוחה, פחות שמרנית ומסוגרת, המצב היה משתפר עשרות מונים. לו הילדים היו משחקים עם חברים בחוץ, במקום לשבת בבית מול המחשב, הם היו גדלים בריאים יותר, חברותיים יותר, פתוחים יותר ומחושלים יותר לעולם הרחב, ומאידך גם ייתכן שחלק מאותם פשעים שלא מדווחים היו יוצאים אל האור, כי אף אחד לא היה מצליח משתיק את אותם קרבנות. כל עוד הם ספונים בבתיהם – הסוד לעולם יישאר כלוא בדל"ת אמות, וכך גם גן העדן הפדופילי הזה.
שחררו את הילדים – תנו להם לרדת למגרש המשחקים, לרכב על אופניים, לקפוץ בחבל, לשחק קלאס או חמש אבנים. הכליאה בבית לא מועילה להם, ובוודאי שגם לא מגינה עליהם. רוצים להגן ולשמור על הילדים? דברו איתם, אל תכלאו אותם!
כתיבת תגובה