כתב האורח השני שלנו היום הוא שליח הגלוב בארה"ב הברית, רוגל. כהרגלו, הוא שולח אלינו טקסט מנומק ומרתק המשקיף על המתרחש במערכת הפוליטית האמריקאית ומספק תובנות מעניינות ומקוריות. הנה הטקסט:
התהליך והמטרה
האבק מתחיל לשקוע על הפריימריס האמריקאיים והברירה העומדת לפני הבוחר האמריקאי מפתיעה ביותר. אין זו ברירה בין ימין ושמאל, אין זו המלחמה בעירק או תפיסת מדיניות החוץ ולמרות המרכזיות של בעיית מערכת הבריאות האמריקאית והמשבר המתקרב בנושא הפנסיות גם הם אינם הגורם המכריע בבחירות הקרבות. כל אלו עלו ויעלו בעימותים הבאים, הם מציפים את תשדירי התעמולה ועצרות הבחירות – אבל הם אינם העיקר. והמפתיע ביותר הוא כנראה שהבוחרים האמריקאים חשים זאת, והם נוהרים לקלפיות בהמוניהם.
מה שעומד על הכף בבחירות הללו הוא דמותה של הדמוקרטיה האמריקאית.
מוסכמה מקובלת היא שעל מנת לקיים משטר של דמוקרטיה ליברלית על הצדדים השונים לשמר תהליך מוסכם. הבריטים מקדשים את חוקי המשחק ואת הפייר-פליי והאמריקאים יצרו מבנה של איזונים ובלמים ברמה הפדרלית ובין הרמה הפדרלית והמדינות השונות. בחברה ליברלית בלתי אפשרי לפתור את כל הקונפליקטים לשביעות רצונם של כולם ועל כן מנגנוניי ניהול הקונפליקטים מתמחים בהרגעת מתחים יותר מאשר בהשגת פתרונות ספציפיים. התהליך הדמוקרטי חשוב הרבה יותר מהמטרות הספציפיות.
אולם מבנה האיזונים והבלמים האמריקאי שברירי ביותר. מלחמת האזרחים הכריעה במידה רבה, ובניגוד לתיקון העשירי לחוקה, על משטר פדרלי חזק על חשבונן של המדינות. אולם גם ברמה הפדרלית מבנה האיזונים והבלמים נתון למבחנים רבים. במהלך המלחמה הקרה צבר מוסד הנשיאות כח רב, שלא היה נתון לו בעבר. הקונגרס האמריקאי התעורר לאחר משבר ווטרגייט והחל לנסות להגביל את כוחו של מוסד הנשיאות אולם הביטוי שטבע ניקסון: “אם הנשיא עושה זאת, זה חוקי” נובע מתפיסה של נשיאות חזקה על חשבונן של הזרועות האחרות.
שמונה השנים האחרונות היוו שיא חדש במתקפה על מערכת האיזונים והבלמים. צ’ייני, שהתחיל את הקריירה הפוליטית שלו כעוזרו של רמספלד באדמינסטרציה של ניקסון, ניצל את “המלחמה בטרור” על מנת לקדם את מה שמתקרא נשיאות אימפריאלית. תוך שימוש במשרד משפטים אנמי ובקונגרס ששימש כחותמת גומי ליוזמותיו השונות הצליח צ’ייני להציב איום אמיתי לתהליך הדמוקרטי התקין.
חוק הפטריוט (The Patriot Act) והלאמת מערכת הבריאות
לא רבים יודעים אבל חוק הפטריוט הידוע לשמצה איננו תוצר של האדמיניסטרציה של בוש. החוק שמהווה נקודת מפנה בהצרת זכויות הפרט, ובהגדלת כוחה של הממשלה, לא נכתב בתקופתו של אשקרופט, התובע הכללי שעד התשיעי לנובמבר ה-11 בספטמבר המפורסם היה עסוק בכיסוי פסלים לא צנועים. בבהלה שלאחר מתקפת הטרור שלפו אנשי משרד המשפטים את הצעת החוק שנכתבה בתקופתה של ג’נט רינו, התובעת הכללית במשטר קלינטון, והגישו אותה ללא שינוי לבית הנבחרים. אומנם החוק עבר מאז מקצה שיפורים, שהפך אותו לגרוע יותר, ונוספו לו חוקים נוספים כמו חוק הטריבונלים הצבאיים וחוק האזנות הסתר – אבל זהו חלק מתהליך שהחל כבר קודם.
קל לראות מה שונה בין ממשלו של קלינטון לממשל בוש, אולם המשותף בין שני הממשלים הוא מה שאמור להפחיד. אין זה רק השימוש הגובר בכוחה של הממשלה להצר את זכויות האזרח, או הגברת המעורבות הצבאית האמריקאית ע”מ לקדם השקפות אידיאולוגיות. אלא התפיסה שהמטרה מקדשת את האמצעים. לא רבים זוכרים את התהליך שבו ניסו הקלינטונים לבצע את הרפורמה המפורסמת במערכת הבריאות – תהליך המזכיר את התנהלותו של צ’ייני – מעטה סודיות, חוסר שיתוף של בית המחוקקים וניסיון להעביר את אחת הרפורמות החשובות ביותר כסעיף בחוק התקציב ע”מ למנוע דיון ציבורי. ניסיונם של הקלינטונים נכשל, דרך אגב, בזכותו של סנטור דמוקרטי ממערב וירג’יניה בשם רוברט בירד שהתרעם על הפגיעה בהליך התקין.
אולם הניסיון המפורסם שנכשל לווה בהרבה הצלחות קטנות יותר – והירושה של קלינטון לא הייתה רק חוק הפטריוט אל התשתית שמקדשת את המטרה במקום את התהליך. וצ’ייני היה יורש ראוי.
Change
תחזיות רבות, כולל שלי, התבדו במערכת הבחירות הנוכחית אולם אני אקח את הסיכון ואקבע , לפחות לצורך הדיון, כי כרגע הברירה היא בין קלינטון, מק'יין ואובמה.
רבים טועים לראות במק'יין מועמד מתון, בעיקר בזכות יוזמות חקיקה משותפות עם מחוקקים דמוקרטים. אולם מק'יין רחוק מלהיות מתון. החלק הגלוי, שמשום מה רבים בוחרים להתעלם ממנו, הינו השקפתו הלוחמנית של מק'יין ביחסי החוץ. אולם מדיניות החוץ של מק'יין הינה חלק מהשקפתו כי גדולתה של האומה האמריקאית צריך לבוא לידי ביטוי בממשלתה. כמו אביו הרוחני, טדי רוזוולט, מקקיין רואה במדיניות חוץ אגרסיבית ובשימוש מוגבר בכוחה הצבאי של ארה”ב כלי לביטוי גדולתה.
יוזמות החקיקה של מק'יין מלמדות על גישה אוטרטיבית. מק'יין גם התבטא בפומבי כי הוא מעדיף ממשלה יעילה על פני שמירה על התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי). כמו סנטור קלינטון שאמרה כי גודל הממשלה איננו חשוב אלא יעילותה, גם מ'קיין מאמין שהפתרון לכל בעייה נמצא בידיי הממשלה הפדרלית. וניסיון העבר מראה כי הוא מוכן להתעלם מאבני נגף כמו מגבלות חוקתיות הוא התהליך הדמורקטי. כמו קציני צבא רבים מדרגות הביניים (ומק'יין לא עבר לרמות הבכירות) הוא ממוקד בהשלמת המשימה הטקטית ומותנה להסיר מכשלות כמו תהליך תקין ודיון ציבורי.
רבים היו רוצים להאמין כי קלינטון למדה את לקחי הקדנציה הקודמת בבית הלבן, אולם זוהי לא יותר ממשאלת לב. קלינטון הייתה תמיד הרבה יותר מחוייבת לאידיאולוגיה מאשר האשראי שהיא קיבלה והתבטאויותיה במהלך כהונתה כסנטורית כמו מהלך הקמפיין שלה מרמזים על המשכיות יותר מאשר על שינוי.
וזהו סוד קיסמו של אובמה. רבים טוענים כי הקמפיין של אובמה מעורפל וכי הוא לא מציג אג’נדה סדורה כמו קלינטון. הם טועים כמובן, לאובמה רקורד הצבעה שמאלני ביותר, אשר אמור להדאיג קפיטליסט שכמותי, אולם הדגש שלו להבדיל משני המועמדים האחרים הוא אחר. אובמה מדגיש את התהליך, את ניהול הקונפליקטים יותר מאשר את פתרונם ואת הפשרה וההדברות כגורם המרכזי של נשיאותו. אובמה הוא האנטי-תיזה למק'יין, קלינטון וצ’ייני – הוא איננו מקדש את המטרה אלא את התהליך.
אובמה כנשיא ישיג כנראה פחות ההישגים מוחשיים מקלינטון או ממק'יין. הוא יעביר פחות רפורמות ולא יבצע מהפכות גדולות. אני לא תומך באובמה וגם לא אצביע עבורו – חילוקי הדעות ביננו גדולים מדי. אולם אני חושש מנשיאותו הרבה פחות מאשר מנשיאות מק'יין או קלינטון ואם הוא יצליח להחזיר את שפיות האיזונים והבלמים לתהליך הדמוקרטי הוא ירשם כאחד הנשיאים החשובים בהיסטוריה של ארה”ב.
כתיבת תגובה