המנהג היהודי לומר את שבחו של אדם אחרי לכתו הוא מנהג שטובל בצביעות. אם היה ראוי לומר את שבחו של אדם, למה לא לומר אותו בפניו כשהוא עוד יכול ליהנות מזה, למה לחכות שימות? ואם לא היה ראוי לומר את שבחו של אדם בפניו, מדוע זה הופך ראוי ברגע שהוא מת?
בכלל לעסוק באנשים מתים, ובעיקר באלו שזה עתה נפטרו, זה עניין רגיש. מאחורי כל אדם שכזה ניצבת משפחה, ילדים, חברים שמבכים את לכתו של היקר להם ואת האסון שקרה להם.
עוזי כהן, בהקשר הזה, אינו שונה. בסך הכל איש צעיר, הוא השאיר מאחוריו משפחה כואבת וחברים מתגעגעים. ולמרות זאת, קשה שלא להיגעל מפסטיבל הצביעות שהחל זמן קצר לאחר מותו. הטקסט הראשון שקראתי היה של חנה בית הלחמי, שאף פעם לא היתה כוס הקפה שלי ושהתגובות שלה אצל ולווט בדרך כלל גורמות לי לסגור את החלון. בטקסט שלה, מספרת בית הלחמי על הדרך שבה עוזי כהן דאג להביא פח ירוק נוסף ליד הבית שלה. את הטקסט שלה היא חותמת במשפט "עוזי כהן היה אדם צבעוני, בעל נפש יפה ולשון ציורית".
לצד האזרחית בית הלחמי, שמתרגשת מהפח הירוק ומ"האדם הצבעוני" (אוחחחח יופימיזם אשכנזי – הכיטוב) ושאליה מצטרפים מגיבים המדגמנים התרגשות, מפרסם עו"ד אמיר טיטונוביץ רשימה בגלובס (בגלל שמדובר ב"גלובס" והקישור לטקסט ימות עוד חמש דקת, הנה קישור לקובץ PDF ובו הטקסט), בה הוא מעלה על נס את נפשו הרגישה של כהן – שהיה לקוח שלו.
אף אחד מבין השניים אינו טורח להזכיר את מה שכולם יודעים ומתביישים לכתוב – כי לא נעים: כהן היה אחד מסמלי השחיתות השלטונית (גם אם לא פלילית) בתקופת הליכוד. כמובן שהיה קל להיטפל אליו בשל העובדה שהיה "אדם צבעוני", אבל כהן הרוויח את הפיכתו לקריקטורה ביושר ואף פמפם אותה בעליצות כאשר עמד מאחורי מסיכה של פניו שנמכרה בפורים. משום כך, הניסיון של טיטונוביץ להציג את כהן כמי שסבל מהדימוי שלו הוא ניסיון עקר. כהן סובב את המדינה על האצבע על ידי כך שסובב את שרי הליכוד על האצבע על ידי כך שסובב את מרכז הליכוד על האצבע. הוא ריכז בטלפון הסלולרי שלו כוח שלטוני גדול לעין שיעור ממיקומו בהיררכיה הפוליטית מכיוון שהיה האולטרה-קומבינטור, ממליך נסיכים ומחסל מועמדים, סוגר דילים ונוקם נקמות. כפי שציפר מזכיר, הוא תמך בטרנספר וביוזמות מכוערות אחרות ובכלל נראה שכולם מעדיפים לשכוח שכהן זכה בכוח האימתני שלו מסיבות טכניות-מבניות של הממסד הפוליטי הליכודניקי ולא מכיוון שהיה עילוי או בשל "חוכמת החיים הרבה שלו", כפי שכותב טיטונוביץ המתקנא ביופימיזם של בית הלחמי.
נראה שיש קונצנזוס סביב היותו סגן ראש עירייה חרוץ שדאג לניקיון העיר (אגב, זו לא הסיבה שהוא נבחר? לדאוג לאזרחים ולנקיון העיר?). אני בטוח שהוא גם היה בעל אוהב, אב נהדר וחבר טוב (ואני לא כותב את זה בציניות). אבל כל ניסיון להשמיט מהביוגרפיה שלו את החלקים שבהם הצליח, בעזרת חברים נוספים, להביא את הפוליטיקה הישראלית לשיאי סיאוב חדשים, הוא לא יותר מאשר הצביעות בהתגלמותה.
כתיבת תגובה