אתמול העברתי את השיעור האחרון בקורס שלי בסמסטר א'. זו היתה חוויה משונה. להעביר שיעור אחרון בקורס בסמסטר שנגמר אבל שבעצם לא התחיל. מאוד נהניתי בקורס הזה וכמו שאמרתי בכיתה, בכל פעם שאני מגיע לשיעור האחרון ומגלה שנאלצתי לוותר על שני שיעורים שתכננתי מכיוון שנגמר לי הזמן, אני יודע שהיה יופי של קורס כי זה אומר שהזמן, שלכאורה הלך לאיבוד, "בוזבז" על דיונים, ויכוחים, צעקות וכל מה שעושה קורס למעניין.
בהפסקה של השיעור יצאתי החוצה לתפוס קצת שמש וראיתי את הסטודנטים המתבצרים על מרפסת בניין הנהלת האוניברסיטה כשמתחתיהם שוכבים בנונשלנטיות סטונדטים אחרים. סוריאליסטי.
אם יש משהו ששביתת המרצים מצביעה עליו הרי שזה על עוצמת תהליך הפיצוליזציה שעוברת החברה הישראלית בין השאר בעידודו של האוצר שמטפל במגזרים השונים בשיטת הפרד ומשול. סטודנט אחד סיפר לי שצבי הכהן, יו"ר הועדה המתאמת של הסגל האקדמי הבכיר, הגיע לאוניברסיטת בן-גוריון בתחילת השביתה והסביר לסטודנטים שבסגל הבכיר אין אנשים שילכו לשרוף צמיגים. מי שצריך לשרוף צמיגים, הסביר הכהן בשלוות נפש, הם הסטודנטים.
נורא נחמד. הכהן יוצא לשביתה ומצפה שהסטודנטים יעשו בשבילו את העבודה.
מצד שני, וגם את זה אמרתי אתמול בשיעור, בכל מדינה אחרת בעולם הסטודנטים מזמן היו שורפים את האוניברסיטה. אשכרה מבעירים אותה. רק בישראל אפשר לבנות על תהליכי הפיצוליזציה של המגזרים השונים: כל מגזר לנפשו, אין סולידריות, אין שיתוף פעולה, אין ניסיון לאחד כוחות (ואל תספרו לי שהמרצים שובתים בגלל השכר מטעמים טקטיים. אני לגמרי, אבל לגמרי לא קונה את זה). הסגל הבכיר שובת אבל לא חושב לגייס לצידו את הסגל הזוטר (אחרי הכל – הוא זוטר!) או את הסטודנטים (אחרי הכל, אלו הטיפוסים שמפריעים לנו לעשות מחקר!).
אין פלא שהשביתה נכשלה כישלון מוחלט.
כתיבת תגובה