רוגל, שליח הגלוב בארה"ב, נשלח על ידי מערכת הגלוב לניו-המפשיר כדי לסקר את הפריימריז המסקרנים. פנו לכם שבע דקות ובואו לקרוא רשימה שהיא לא פחות ממרתקת. הנה היא לפניכם:
קריאה לנשק
הן עמדו בכל קרן רחוב בדאונטאון של מנצ'סטר וקונקורד נושאות שלטי תמיכה בהילרי. הן היו שקטות ונחושות, הפעם לא ידרכו עליהן יותר. נמאס להן שמקטלגים אותן כאמוציונליות או קרות מזג, נמאס להן שלמרות כל מה שהשיגו עדיין אין מתייחסים אליהן כאל שוות ונמאס להן, כמו שאמרה לי אחת מהן, שלכל המועמדים הגברים קוראים בשם שהמשפחה ורק למועמדת האשה קוראים בשמה הפרטי. רבות מהן לא אוהבות את קלינטון, רבות מהן תמכו במועמדים אחרים, אבל החגיגה התקשורתית לאחר הפסדה של קלינטון באיווה והתייחסות התקשורת אליה התפרשו בעיניהן כהתקפות על העובדה שאשה העזה להתמודד על הנשיאות.
הן באו בהמוניהן בליל חורף לסט-אנסלום קולג’, נושאות שלטים ומריעות למועמדת שלהם שעמדה לעלות לעימות הטלויזיוני האחרון לפני הפריימריס ולשנות את המומנטום. פרשנים רבים נוטים לראות את נקודת המפנה ברגע האמוציואנלי של הילרי בפורטסמות'. אני חושב שהם טועים. זה כמובן נוח לחשוב שהנשים, כמו תמיד, מחליטות על בסיס הרגש ולא על בסיס שיקולים הגיונים – ולכן רגע אנושי אחד של קלינטון הביא את המוני הנשים להצביע עבורה. זה נוח,מקובל וכמו תמיד מעליב. אני לא יודע מתי התחילה התזוזה של המצביעות חזרה כלפי קלינטון, ולפי תוצאות הסקרים אף אחד לא יודע, אני יכול להעיד שראיתי את גדודי הנשים מתגייסים עבורה לפני השביעי לינואר, אני יודע שנשים רבות שתמכו ברון פול לפני הבחירות באיווה אמרו לנו שהם העבירו את תמיכתם לקלינטון לאחריהם. סדר העדיפיות השתנה, כך הן הסבירו לנו, ועכשיו הן מגוייסות.
תהיה זו תמימות לחשוב שלקמפיין של קלינטון לא הייתה יד מכוונת שהעצימה את הרגשות הללו. אבל העובדה הפשוטה שהנשים, בגילאים שלושים ומעלה, החליטו להתגייס למען מועמדת אשה ולהכריז בקול ברור – עד כאן. גם אם יהיה זה המסר היחיד שיבלוט במערכת הבחירות הארוכה הזו, זהו מסר חזק, ברור וראוי.
דיקסוויל נוטש'
אם יש אירוע שהיה לנו ברור שלא נחמיץ, זו ההצבעה בדיקסוויל נוטש'. בחצות הלילה מתייצבים כל התושבים בעלי זכות ההצבעה של דיקסוויל נוטש' ומתחילים את תהליך ההצבעה. בשעה שתיים עשרה ודקה מסתיימת ההצבעה והקלפי נסגרת. המחזה של תושבי הכפר הקטן (אני לא בטוח האם המקום מוגדר ככפר), המתייצבים להצביע ראשונים הוא מחזה של חגיגה דמוקרטית אחת מני רבות במדינה הקטנה הזו.
ניו-המפשייר, מדינה הררית על חוף האוקיינוס האטלנטי, הידועה באירועים מסעירים כמו צפייה בעלים הנושרים בסתיו ודיונים סוערים עוד יותר באיזה יום השלכת הגיעה לשיא, זוכה פעם בארבע שנים להיות במוקד תשומת הלב הלאומית בהיותה המדינה הראשונה להצביע בפריימריס במירוץ לנשיאות. כדי להוסיף עניין לבחירות הבאות יכולים תושבי המדינה להחליט ביום ההצבעה באיזה פריימריס להשתתף, ואין זה עניין של מה בכך – אחוז המצביעים העצמאיים עומד על ארבעים אחוזים. ובבחירות שקובעות במידה רבה את הטון להמשך הפריימריס המועמדים משקיעים את מלוא מרצם ומשאביהם בשכנוע המצביעים, ובמיוחד הם משקיעים בג'וקר הקשה לחיזוי – המצביעים העצמאיים.
על הנייר, ובתיאורים עיתונאיים, זה נשמע נהדר – המציאות כמובן קצת אחרת. תנסו לדמיין את סוף השבוע שלכם, אחרי שבוע עבודה מתיש, ואחרי שהייתם צריכים לפנות את השלג הרב שחסם את כביש הגישה לבית שלכם, כשכל מה שאתם רוצים זה להנות מסוף שבוע בחיק המשפחה. עכשיו תוסיפו לתמונה מצעד בלתי פוסק של מתנדבים ועובדי קמפיין שצובאים על דלתכם ומנסה לשכנע אותכם שהמועמד שלהם הוא ההבטחה לעתיד מאושר. ומאחר וניו-המפשייר היא הראשונה בתור, המצעד ארוך, ארוך מאוד. ואולם מה שהפתיע אותי היתה תגובתם של תושבי ניו-המפשייר שפתחו את ביתם לגדודי המשכנעים, שאלו שאלות הגיעו לעצרות וגילו מעורבות נדירה.
כששאלתי אותם לפשר ההענות שלהם למבול הפוליטי שנפל עליהם הם ענו בחיוך שהם לוקחים את תפקידם כ – "First in the Nation" ברצינות. "אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שישקיעו מאמצים על מנת לקבל את הקול שלנו", אמר לי חוואי מדירהיל, "הם צריכים להסביר לי במלוא הרצינות מדוע הם ראויים לו".
והמועמדים משקיעים. המראה של שלטי המועמדים בכל כיכר ועל כל גבעת שלג מהמם – המוני שלטים, כולם (למעט של גרוול) כחולים. ולא רק המועמדים מציבים את שלטיהם, גם קבוצות עניין שונות – תומכי ביטוח בריאות ממלכתי, פעילי איכות הסביבה המזהירים מההתחממות הגלובלית וקוראים להעלות את המס על מחיר הבשר ורבים אחרים. אי אפשר גם להימלט מהפרסומות המשודרות – בטלויזיה וברדיו – שלל המועמדים קונים כל דקת שידור פנויה. ואולם ההשקעה האמיתית, כמו שהוכיח ג'ון מק'יין, איננה בכסף. המצביעים בניו-המפשייר רצינים כשהם אומרים שהם מצפים מהמועמדים לשכנע אותם. הם מצפים לשמוע את המועמד לפחות פעם אחת באופן אישי. והם הולכים מ- Town Hall Meeting אחת לשניה עד שהם מחליטים על מועמד.
וכך בחצות הלילה בעיירות דיקסוויל נושט' והארט'ס פלייס מגיעה חגיגת הבחירות האלו לשיאה. ואירוע הפתיחה, מינורי ודל משתתפים, הינו שיא ראוי לחגיגה הנהדרת הזו.
עניין של תרבות
הפעם האחרונה שבה התנדבתי במערכת בחירות הייתה בשנת 1982. אני זוכר את העצרות הפוליטיות הסוערות על רקע פינוי סיני ואת האלימות שליוותה אותם. עד היום אני זוכר את המכות שחטפתי כשקראתי לעבר מאיר כהנא, שהגיע לעצרת בחירות בדימונה, "פשיסט". אני זוכר את התחרות לכסות את שלטי הבחירות של היריבים באלו שלך, ואז לגלות בבוקר שמישהו אחר כיסה בשלטיו את אלו שאתה הדבקת. אני גם זוכר את ההלם לאחר רצח אמיל גרינצוויג, ואיך ההלם לא הקטין את האלימות שליוותה את המחלוקת סביב מלחמת לבנון, אפילו לא ליום אחד.
בשבת ערכה רשת ABC שני עימותים – ראשית הרפובליקנים ולאחריהם הדמוקרטיים – הזדמנות אחרונה להגיע לקהל גדול ולהשפיע על תוצאות הבחירות. בחוץ התאספו תומכי המועמדים השונים להפגנת תמיכה ומפגן כוחות – היו שם כמעט כולם – תומכיו של דניס קוסיניץ' שלא הוזמן להשתתף ופרד תומפסון, גדודי הנשים של הילרי קלינטון והקנאים הדתיים של מייק האקבי. לקח לי קצת זמן להבין את פשרה של ההרגשה המוזרה, והחשש שנילווה אליה – האירוע לא אובטח על ידי המשטרה. מחנות התומכים התערבבו אלו באלו, ניהלו קרב ססמאות ערני והכל ברוח ספורטיבית. אחד המתנדבים ממבצע המתנדבים של רון פול שעלה לניו-המפשייר מאריזונה, עם אשתו ושני ילדיו, לפני כחודשיים לא הביט בי בתימהון: "אני לא מבין ממה אתה מתלהב", אמר ביובש.
ואז אני מבין מה נראה לי מוזר בשלטי המועמדים השונים. הם לא כיסו אחד את השני, הם לא עקרו את שלטי המתחרים. הם פשוט העמידו אותם אחד ליד השני. "זה יתקבל רע מאוד אם היינו עוקרים את שלטי המתחרים", אמר לי פעיל בחירות של רומני (דרך אגב, למרות שחיפשתי מתנדבים בקמפיין של רומני, כל מה שמצאתי הם עובדים בתשלום), "זה יהיה לא ספורטיבי".
קוד ההתנהגות הזה איננו מוגבל להפגנות פוליטיות. לנהג כמוני, שלמד נהיגה בישראל ונוהג ברחובות ניו-יורק, לוקח זמן להתרגל לאדיבות בכביש. זה מבלבל לעיתים כשמגיעים לצומת עמוסה, וכשהשלג, שנערם בצידי הכביש, מגביל את שדה הראיה והנהגים עם זכות הקדימה פשוט עוצרים ונותנים לך להשתלב בתנועה. זה אפילו יותר מוזר ששוטר שאמור למנוע ממך להפגין במקום מסויים עושה זאת באדיבות, ומציע מקומות חלופיים. זה לוקח קצת זמן, באמת לא הרבה, אולי מכיוון שהאדיבות הזו ממכרת.
בדרך חזרה לניו יורק אשתי ואני מתחילים לפנטז על מעבר לניו-המפשייר. המחשבה על צפייה בעלים הנושרים בסתיו נראית לפתע, מאוד הגיונית.
כתיבת תגובה