לינוי מבקשת לברר איתנו סוגייה מעניינת. הנה מה שהיא כתבה לנו:
לרבים מהישראלים יש נטיה להפוך בחו"ל לפטריוטים גדולים מבחיי היומיום בישראל. כבר יתכן שהסיבה לכך היא לא רק היותנו "מדינה קטנה מוקפת אויבים" שדורשת הגנה ורבאלית מיוצאיה בניכר, אלא תחושת בוגדנות שמלווה את התהיה: "אם טוב לי במקום אחר, אולי אני שובר ללאום את הלב?". כאילו התחושה לגבי שני מקומות שונים היא משחק סכום אפס או וריאציה על שאלת הילדות המטרידה: "את מי אתה יותר אוהב, את אבא או את אמא?".
אצל קבוצת האמריקנים שאני מלווה בשבועות האחרונים קרה דבר שונה: ככל שהכירו את ישראל אהבו אותה יותר, אבל גם העריכו את ארה"ב הערכה גוברת בהתאמה.
הישראלים שליוו את הקבוצה האמריקנית לא יכלו להימנע מלהציע שיהגרו לישראל, אלא שהתגובה של בני העשרים וקצת האלה לא נעה על הסקאלה שבין: "וואללה, רעיון טוב", ל"חיכיתי עד גיל 21 כדי לשתות אלכוהול בצורה חוקית, עכשיו אתם באים?". לא ולא. הם בחרו לאתגר את העניין בתמימות אסטרטגית:
"למה שכל היהודים יעלו לישראל? זה לא כמו לשים את כל הביצים בסל אחד?"
גאוני או טיפשי?
כתיבת תגובה