גורו, כך מספרת האנציקלופדיה של למהנט, הוא מדריך רוחני, בהינדואיזם ובבודהיזם – מי שהגיע להארה רוחנית. בלקסיקון הכלכלי החדש שאותה הטוש מפתח וכותב מדי בוקר, הגורו הוא אדם כלשהו שיש אנשים שטוענים שאנשים אחרים מקשיבים לעצותיו ושבאופן כללי הוחלט לגביו שהוא המממממ ובכן, שהוא גורו. כך לדוגמה הבוקר, על שער הטוש, שמעו הקוראים שהם עומדים לקרוא ראיון עם פרופ' ג'רמי סיגל, שהוא "הגורו הגדול של מניות לטווח ארוך".
הבעיה היא שהטוש וכותביו כל כך מאוהבים במונח "גורו" (גלגלו אותו על הלשון – גווורווו. גווווווורוווו, נכון כיף?) וסבורים שהוא כל כך משכנע, שבחודשים האחרונים נרשמה אינפלציית גורויים המאיימת להקריס את הקונספט לתוך עצמו.
קחו לדוגמה את ג'ים רוג'רס. ג'ים רוג'רס מתואר פעם אחת כ"גורו הסחורות", בפעם אחרת הוא "גורו הסחורות הניו-יורקי" ואפילו "גורו ההשקעות המקורי ביותר". מרק מוביוס הוא "גורו השווקים המתעוררים", ג'ים קריימר הוא "גורו ההשקעות" (אבל לא המקורי ביותר! הא הא!) אבל גם וורן באפט הוא "גורו השקעות" וגם ג'ורג' סורוס הוא "גורו השקעות". זה נורא מבלבל. ביל גרוס הוא "גורו האג"ח" וג'ף פולבר הוא "גורו בתחום הטכנולוגיה והתקשורת בעולם" ובזמנו החופשי הוא מחלטר כ"גורו ה-VoIP". כמובן שהוא לא יכול להתחרות ביוסי ורדי שהוא "גורו אינטרנט". מצד שני, הוא רק "גורו האינטרנט הישראלי" שלפעמים, בימי חופש, משמש כ"גורו ההייטק". ועדיין, אפילו יוסי ורדי, הגדול והמקושר באדם, לא יכול לנצח את משה ינאי שהוא "גורו אחסון" (גורו אחסון!) שלא לדבר על יעקב קדמי שהוא "גורו השיווק". זה עוד לא נגמר. פאקו אנדרהיל הוא "גורו בענף הקמעונאות", מרתה סטיוארט היא "גורו הטיפוח הביתי", פיל צימרמן הוא "גורו ההצפנה" וטום פיטרס הוא "גורו ניהולי" שאינו יכול להתמודד עם התואר ההורס של ד"ר ג'ונס רידרסטרולה שהוא "גורו הניהול השוודי".
אני חושב שהנקודה ברורה, לא?
עדכון: חלפו יומיים.
(לחצו כדי להגדיל)
אמרתי לכם להשתחוות, לא?!?
כתיבת תגובה