כתבה מעניינת שמתפרסמת הבוקר בעמודי החדשות של "הארץ" עוסקת ביכולת הירודה של הסטודנטים בישראל לכתוב עבודות. הבעיה מוצגת כבר בפסקה הראשונה של הטקסט על ידי הפרופ' רון ברקאי:
הבעיה של רובם היא שהם לא יודעים לכתוב, להרכיב משפט ולהציג טיעון משכנע.
מי שקורא עבודות של סטודנטים, ובשנים האחרונות יוצא לי לקרוא לא מעט עבודות של סטודנטים, יודע שהטיעון הזה נטוע היטב בקרקע המציאות. הסטודנט הישראלי, ובעיקר זה שלומד לתואר ראשון, מתקשה לכתוב ברמה סבירה. בעוד שלא ניתן להכליל ובהחלט ניתן למצוא עבודות הכתובות היטב ומציגות טיעון באופן משכנע, חלק גדול מהעבודות נכתבו כאילו היו הודעת דואר אלקטרוני, במקרה הטוב, או עבודות שהקשר בין האותיות, למילים, למשפטים, לטיעונים הוא לגמרי אקראי, במקרה הרע.
לא אשכח עבודה אחת בה תיארו הסטודנטים שהגישו אותה כיצד הם שוקלים איך לענות על השאלה בעודם יושבים על חוף הים. ולא, הסטודנטים לא תיארו בפניי כיצד הם שקלו לענות על השאלה במעמד הגשת העבודה: התיאור שלהם היה חלק מהתשובה. זה נראה להם נורא הגיוני לתאר את הדרך שבה הם מעשנים סיגריה ומביטים בשקיעה בעבודת הסיכום של קורס שנה ג' בחוג לתקשורת.
בטקסט של עפרי אילני ב"הארץ" מוצגת הטענה לפיה השימוש באמצעי תקשורת "מבזקניים" כמו סמסים למיניהם, פוגם ברמת הכתיבה של הסטודנט הממוצע. גם אם זה נכון, ויתכן שעובדה זו תורמת לרמה הירודה, בעיניי הבעיה נמצאת במקום אחר.
בשנים האחרונות הגיעו במשרד החינוך להכרה כי הכישורים האמיתיים להם נדרשים התלמידים בעידן הדיגיטלי הם לא כישורי כתיבה אלא כישורי איתור מידע. אחרי הכל, המידע נמצא שם בחוץ, כלומר באינטרנט, כלומר בויקיפדיה, ולכן כל מה שצריך לעשות הוא ללמד את התלמידים כיצד למצוא אותו ואז לייבא אותו אל המחברת.
משום כך התחולל בשנים האחרונות שינוי מהותי בגישה החינוכית בישראל: לא עוד דגש על כתיבה אלא על איתור של מידע שכבר נכתב. אין פלא בעיניי שיותר ויותר סטודנטים פונים אל אסטרטגיית ההעתקה כאשר הם ניגשים להתמודד עם עבודה אקדמית.
אני מניח שמדובר במגמה כלל-עולמית. גם בארה"ב מתלוננים המרצים על יכולת הכתיבה העלובה של הסטודנטים שלהם (זה גם נובע מסנוביזם, צריך להודות). אבל בארה"ב עדיין יש דגש תרבותי על כישורי ביטוי והצגת טיעונים באמצעות "מועדוני ויכוחים".
לנו זה נראה מיותר (להתווכח? ברור שאני יודע להתווכח!) ולמשרד החינוך זה נראה מיותר להתמקד בכישורי כתיבה שהם גם מסובכים במיוחד וגם מיותרים במיוחד – הרי יש ויקיפדיה! מהתוצאה אפשר להתרשם בשני מקומות: ברמת השיח הציבורי בישראל והטיעונים המושמעים בו, ומרמת העבודות של סטודנטים.
מהסיבה הזו אני אומר: טוב שיש ועדת חינוך בכנסת שמתעסקת בשאלות החשובות באמת כמו מי נתן לנענע10 רישיון להציג את משחק המחשב בו מכים קשישים.
כתיבת תגובה