כותבת שביקשה להישאר בעילום שם או כינוי – ואנו מכבדים את בקשתה למרות שאנחנו לא נלהבים ממנה (מהבקשה, לא מהכותבת. מהכותבת אנחנו מאוד נלהבים) – שלחה אלינו טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הוא לפניכם:
אולמרט אמר אתמול באזכרה לבן גוריון: "בשעות הקטנות בהן חולפות מחשבות מייסרות כיצד לנהוג ואיך להחליט, אני חושב על בדידותו של בן-גוריון בשעות בהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה" .
זאת לא הפעם הראשונה שאולמרט מציין עד כמה התפקיד בודד ותובעני, עד כמה קשה להיות ראש ממשלה ו"אוף איתכם האזרחים והלחץ שאתם מפעילים כדי שאקבל החלטות". הקטע הוא שמי שהתחיל להפנות את תשומת לב הציבור לאומללות שבלהיות ראש ממשלה היה קודמו בתפקיד, שרון, שסיפתח עם "דברים שרואים ממקום ראש הממשלה לא רואים ממקום יו"ר האופוזיציה" כשניסה להסביר את הפליק-פלאק שביצע עם פינוי ההתנחלויות, ולאט לאט בנאומיו יכולת לשמוע יותר ויותר התבטאויות על הבדידות הכרוכה בעבודה הזאת, הקושי להחליט בנושאים שנויים במחלוקת וכמה אנחנו כפויי טובה כשאנחנו שופטים אותו מבלי לגלות קצת אמפתיה לכובד המעמסה שעל כתפיו.
אני מוצאת את עצמי קצת נבוכה מול הנסיון לחלוב ממני אמפתיה בכוח. לא ברור לי איך זה שקיטור נהיה אסטרטגיה תקשורתית? כמה כינורות אני אמורה לשלוף במהלך נאומי התבכיינות כאלה? אפילו בגין שסבל מדיכאון קליני שהתפרץ אחרי לבנון לא יבב בפומביות כזאת, אלא אמר בשקט "אינני יכול עוד" והלך להסתגר בבית בלי להטריד את מנוחת השכנים עם שירים טורקיים מנסרים במערכת, אז מה זאת התוגה הזאת?
איכשהו נדמה לי שמצבם של כורי פחם גרוע יותר.
כתיבת תגובה