הידיעה על מותו של העיתונאי ישראל סגל היא ידיעה מהממת. דווקא העובדה שנראה היה שסגל חזר מן המתים והתאושש, הופכת את המוות שלו לכל כך מהמם ועצוב. מבלי להמעיט בצער על מותו של סגל (אותו יצא לי להכיר ואיתו יצא לי לדבר לא פעם), אני רוצה להאיר לרגע ועל קצה המזלג תופעה מרתקת, לפחות בעיניי. היא באה לידי ביטוי, בין השאר, בתגובה מספר 10 לידיעה על מותו של סגל שהתפרסמה ב"הארץ".
אין בליבי ספק שחיים ונינה שפינגר אכן הכירו בחודשים האחרונים את סגל ומשפחתו. אין לי ספק שהם המומים וכואבים מהידיעה על מותו. ועדיין, העובדה שאנשים מוצאים לנכון לנחם את חבריהם או קרוביהם האבלים באמצעות טוקבק נראית לי כמו הדוגמה הקיצונית ביותר לטשטוש, אדרבא לשבירה המוחלטת, בין הפרטי לציבורי בעידן האינטרנט.
הטשטוש הזה הוא ארוך ומתמשך. הרי גם אני חטאתי בו בדיוק לפני כמה שעות כאשר דיווחתי לעולם שתפסתי איזו שפעת מציקה. פעם, רק משפחתי וחבריי, שבמקרה התקשרו, היו שומעים על כך. היום זה משודר לכל העולם ואני הוא זה שבחרתי לשדר את המידע. ועדיין, העובדה שאנשים מגיעים לאתר שהוא זירה ציבורית מזוקקת, מזדהים בשמם, ושולחים תנחומים אישיים ונוגעים ללב באמצעות טוקבק באתר חדשות (שהוא הדבר הכי פחות אישי שיש באינטרנט), נראית בעיניי, לכל הפחות, כהזויה.
התופעה הזו היא המשך – לא יודע אם ישיר, אבל המשך – לתופעה אחרת שבאה לידי ביטוי בתגובות המתפרסמות בלמהנט לאחר פרסום ידיעות על מותם של שחקני הוליווד. לאחר שפיטר בויל מת, כתבו המגיבים "יהיה זכרו ברוך" (תגובות 8,20,23,31) ו"תנוח בשלום על משכבך" (תגובה 32). לאחר שרוברט אלטמן מת כתב "רונן קרייתי" בתגובה 31 "תנחומי למשפחה האבלה". את האבסורד המופלא בתגובות האלו המחיש "מגיב סדרתי" כאשר כתב בתגובה מספר 3 לידיעה על מותו של ברונו קרבי: "שלא תדעו עוד צער – אני בוכה עם המשפחה וכו". אכן וכו'.
בעוד שהתגובות מהסוג הזה הן סתם מגוחכות בעיניי (למרות שיתכן שבעיני אחרים הן רבות משמעות ומביעות רגש עמוק ואמיתי), התגובות מהסוג הראשון (חיים ונינה שפינגר) מלמדות הרבה יותר.
אנחנו יודעים מזה זמן רב שכמעט הכל בחוץ: הטוויטר מדווח על כל פעולה שאדם עושה, הבלוג מספר על חוויותיו בהרחבה. אנשים כל הזמן משדרים החוצה ומדווחים על חיי האהבה שלהם, הריבים בעבודה, עם האישה, הגירושין, הילדים שגדלים וכל זה בפורומים ציבוריים, ב'צאטים המוניים, בעצם בכל מקום אפשרי. חשבתי, שלפחות שכאשר אדם נפטר, חבריו הקרובים (ואינני מדבר על ההמון שרוצה לחבק דוגמת מה שהתרחש עם מותו של אורי גרוסמן, בנו של הסופר דוד גרוסמן – ועל כך הוא הודה למגיבים), עדיין מוצאים לנכון להביע את מילות הכאב והאהבה שלהם באופן פרטי, אישי ולאוזניי המשפחה בלבד ולא לעיני כל.
אינני יודע אם הז'אנר הפרטי יחלוף מן העולם אבל נראה שלצידו מתפתח ז'אנר חדש: החברים הקרובים מחבקים, מנשקים, מנחמים ומזילים דמעה – בטוקבק.
כתיבת תגובה