אתמול בערב יום כיפור, העליתי פוסט בו המלצתי לאלוהים לבקש סליחה. אלוהים, יודע-כל שכמוהו, קרא את הפוסט וביקש לפרסם את תגובתו. הגלוב גאה ונרגש לפרסם את תגובתו המלאה והבלתי מצונזרת של אדוני צבאות, בוחן לבבות, נצח ישראל, פחד יצחק, אלוהי אבות, שדי עליון. קבלו את אלוהים:
ויאמר. (אף פעם לא הבנתי את הקטע עם ה"ויאמר". כשאני רוצה לומר משהו אני אומר את זה די ברור. אבל אני סוטה מהנושא).
אתמול בערב, בתקופה הכי ביזי של השנה, פרסם היו"ר (פפפףףף) טקסט שגרם לי קצת-קצת להתעצבן. היו"ר הזה לא קולט מה קורה כשלוחצים לי על הכפתורים. הוא לא מבין שטוב לא יכול לצאת מזה, לכשנאמר:
כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵסֵב אֶת-כְּלֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים בָּם אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, הַצָּרִים עֲלֵיכֶם מִחוּץ לַחוֹמָה; וְאָסַפְתִּי אוֹתָם, אֶל-תּוֹךְ הָעִיר הַזֹּאת. וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם, בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה, וּבְאַף וּבְחֵמָה, וּבְקֶצֶף גָּדוֹל. וְהִכֵּיתִי, אֶת-יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָדָם, וְאֶת-הַבְּהֵמָה: בְּדֶבֶר גָּדוֹל, יָמֻתוּ.
(ירמיהו, כא, ד-ו').
וזה כשאני לא שיכור.
לגופו של עניין, היו"ר הוא לא הראשון שמציע לי לבקש סליחה. כמה פמפמו לי במוח שאני צריך לבקש סליחה מאיוב, כמה. ג'יזס כמה שפמפמו. כבר לא נותנים ליהנות כמו שצריך. אז שיחקתי עם השטן וקצת הרגתי לו חלק מהילדים. מה קרה, מה קרה? עשה חדשים? חופשי עשה חדשים, אז מה קרה? היו"ר הציע שאבקש סליחה מתושבי גוש דן. תגידו, אני בחרתי בחולדאי? בהכל אלוהים אשם, בה-כל?
צודקת הבלונדינית הסודית מתגובה 6 (כן, אני גם קורא טוקבקים וכן, אני יודע מי זו הבלונדינית הסודית. אין סודות מאלוהים). נשבר כבר מהבכיינות הזו. גם לסבלנות של אלוהים יש גבול, בייחוד כשהוא רעב מכל האנשים הצמים האלו שמסביבו, לכשנאמר:
שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי, לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי–יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי, וְתַחְתַּי אֶרְגָּז: אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה, לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ
(חבקוק, ג, טז)
אני מציע לכל אלו ששופטים אותי להסתכל לעצמם טוב טוב בעיניים (בעזרת ראי, כי אחרת זה טיפה מסובך. שמתי את שתי העיניים אחת ליד השנייה כי חשבתי שזה יותר אסתטי אבל הרבה פעמים אני אומר לאנשים להסתכל לעצמם טוב טוב בעיניים ואז אני מבין שאם הייתי חושב על זה קודם, בטח הייתי מבטל את הפיצ'ר הזה ושם את העיניים באמצע כפות הידיים או משו כזה. טוב, אני שוב סוטה) ולשאול את עצמם האם הם היו מקבלים החלטות אחרות ממני. טוב טוב בעיניים שיסתכלו. לכשנאמר:
קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר, גֹּדּוּ אִילָנָא וְקַצִּצוּ עַנְפוֹהִי, אַתַּרוּ עָפְיֵהּ, וּבַדַּרוּ אִנְבֵּהּ; תְּנֻד חֵיוְתָא מִן-תַּחְתּוֹהִי, וְצִפְּרַיָּא מִן-עַנְפוֹהִי. בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי, בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ, וּבֶאֱסוּר דִּי-פַרְזֶל וּנְחָשׁ, בְּדִתְאָא דִּי בָרָא; וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע, וְעִם-חֵיוְתָא חֲלָקֵהּ בַּעֲשַׂב אַרְעָא. לִבְבֵהּ מִן-אנושא (אֲנָשָׁא) יְשַׁנּוֹן, וּלְבַב חֵיוָה יִתְיְהִב לֵהּ; וְשִׁבְעָה עִדָּנִין, יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי. בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא, וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא; עַד-דִּבְרַת דִּי יִנְדְּעוּן חַיַּיָּא דִּי-שַׁלִּיט עליא (עִלָּאָה) בְּמַלְכוּת אנושא (אֲנָשָׁא), וּלְמַן-דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ, וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, יְקִים עליה (עֲלַהּ).
(דניאל, ד, יא-יד)
זה ברור?
כתיבת תגובה