אני קורא את הטקסט הזה של סטלה קורין-ליבר מ"גלובס" ואני מרגיש שמשהו פה מסריח.
בטקסט מספרת הכתבת על התפטרותו של הדירקטור בבנק הפועלים, פרופ' אמיר ברנע. במהלך כל הדיווח חוזרת קורין-ליבר ומשתמשת בביטויים שאין אלא להסיק מהם שבעלת השליטה, שרי אריסון, ירדה מהפסים. אבל לגמרי.
כך לדוגמה היא מספרת שאריסון "החליטה להזיז" את ברנע לאחר שזה פקפק בנחיצותו של כנס עבור חברי הנהלת הבנק שתוכנן להתבצע ברוח "מהות החיים" ובהשתתפות מאמנה האישי, טל רונן. היא מסביר שאריסון "כנראה סימנה את ברנע" במארס האחרון בעת שיו"ר הבנק, שלמה נחמה, סיים את תפקידו. בהמשך היא כותבת כי:
אי-שביעות הרצון של אריסון התגברה כאשר התברר לה, מדיווחים מפי הדירקטורים מטעמה, כי ברנע, פרופ' לכלכלה הנחשב מומחה בינלאומי לבנקאות ולניתוח דו"חות כספיים של בנקים, נוהג להגיע לדירקטוריון מוכן ביותר לדיונים, לשאול שאלות נוקבות, לדרוש תשובות ולא להסתפק בתשובות סתמיות.
אי-שביעות הרצון שלה התגברה לאחר שהתברר לה שהוא מגיע מוכן ביותר לדיונים? WTF?
לקראת סוף הטקסט, מראיינת קורין-ליבר את ברנע שלא מוכן להרחיב על הסיבות שהביאו להתפטרותו ולמעשה, לא מאשר כמעט אף אחת מהטענות שהועלו במהלך הידיעה.
כמו שאני קורא את הדברים יש שתי אפשרויות: או ששרי אריסון היא דיקטטור דרום-אמריקאי שמנהלת את הבנק הפועלים, הבנק הגדול במדינה, כאילו היה בנק של מדינת בננות (מבלי לפגוע בבננות) ומקבלת החלטות ש"דגל שחור ענק" מתנוסס מעליהן (כפי שכותבת קורין-ליבר בפרשנות לידיעה שלה), או שהכתבת תודרכה באופן מלא וחד-צדדי על ידי צד אחד בויכוח הזה, קנתה לחלוטין את הסיפור שלו ולא השאירה אפילו שמינית של סיכוי שמשהו מהסיפור ששמעה אינו מדויק וכי יש צד שני למטבע.
זו אפשרות מסריחה וזו אפשרות מסריחה.
כתיבת תגובה