צביקה בורג עסק בלמהנט בתחבורה הציבורית בישראל ובין השאר כתב כי:
כדי שאזרחי ישראל יסכימו להשאיר את המכונית הפרטית בבית ולהשתמש בתחבורה ציבורית, העסק צריך לעבוד ביעילות, בנוחות ובביטחון, להשתלם כלכלית ובעיקר לא להפריע למהלך החיים התקין. הרעיונות שעולים לאחרונה, לשבש לנו את החיים באמצעות אגרות גודש וסגירת מרכזי ערים כדי להכריח אותנו לעלות לאוטובוס ולרכבת הלא יעילים ונוחים, רק יהפכו את החיים למעצבנים ומעיקים יותר.
יונתן אורלב, שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות טקסט שלדבריו נכתב ללא קשר לשורה התחתונה של בורג. אנחנו שמחים לארח את יונתן (שהטקסט שלו משתלב היטב באווירה הטעונה שנוצרה סביב הדיון הקודם) בקטגוריית כתב אורח. הנה הטקסט:
הרבה פעמים חשבתי למה לכל כך הרבה אנשים נמאס לחיות בארץ הזו.
יש פה אלימות, יש פה שחיתות, יש פה שירות צבאי. הארץ מלוכלכת, המגזר הציבורי די מושחת. המשטרה לא שווה הרבה. בעצם, הרבה לא שווה הרבה. המיסוי גבוה מאוד. השכר נמוך יותר מהמקובל במערב. אבל אם הייתי צריך לסכם את כל המאפיינים שמשניאים את המדינה הזו על תושביה, ובייחוד על תושביה היצרניים, הסיכום יהיה שהמדינה הזו מעיקה. המדינה הזו גורמת למועקה.
אנשים שיורדים מהארץ לא יורדים בהכרח כי מצבם הכלכלי לא מאפשר להם להמשיך לחיות פה, או כי הם נפגעו באופן אישי מפשיעה, או כי בחו"ל הם בהכרח יוכלו להצליח הרבה יותר, או רק כי הם דואגים לילדים שיש להם או שעדיין אין להם. הם בורחים מהמועקה. אנשים אוהבים את הארץ אבל שונאים את המדינה. מדינת ישראל מעיקה. זו מדינה שמנהיגים אותה אנשים מנוולים (אני מתכוון לזה ואני לא אומר את הדברים מתוך כעס), שטובת הציבור חסרת כל חשיבות עבורם. את כל התחושות של הציבור כלפי המדינה הדפוקה הזו אפשר לסכם במילה אחת: מועקה.
זו גם התשובה לכל אלה המרגישים מצוקה, המרגישים לחץ מהחיים פה, ולא מבינים את זה. הם אומרים לעצמם "אבל לי טוב, לי יש עבודה, יש משכורת בסדר, בית בסדר, הילדים לומדים בבית ספר בסדר, ופרצו לי לבית או גנבו לי את האוטו רק פעם אחת, אז למה אני מרגיש ככה כלפי החיים במדינה הזו?" והתשובה: זו המועקה.
כתיבת תגובה