אהבה היא ורד אחד אדום, שעולה כמו זר שלם בצומת, בסתם יום שישי.
אהבה היא דובונים קטנטנים, שנדחסים לערימת בשביל-מה-צריך-את-זה כבר למחרת.
אהבה היא בקבוק בושם שלא רצית, היא שוקולד באריזה מנצנצת ונוזלת בקצוות, היא כרית קטנה ואדומה בצורה של לב.
אהבה היא מסעדות גדושות בזוגות שהפנימו כיצד יש לאהוב, כולל זיקוק על העוגה.
אהבה היא דברים חומריים שצריך לקנות, כי צריך לחגוג את ט"ו באב, והדרך הקצרה ביותר לחגיגה עוברת דרך הארנק וקניונים עמוסים בבלונים המלאים בהליום ובדקדנטיות.
יום האהבה איבד מהמהות שלו. הוא מאפשר לזוגות לסמן וי על הקשר ביניהם, לא מתוך צורך ממשי, אלא מתוך הידיעה שכך זה צריך להיות. הוא הפך למעין חובה, למשהו שצריך לעשות כדי להוכיח לכולם שאנחנו אוהבים אחד את השני עד לכוכבים באריזה עם סרט אדום.
לא שאני מתעלמת מרצונם של אנשים לחגוג את אהבתם, אבל חגיגת כרטיסי האשראי שמתרחשת ביום הזה לא מובנת לי לחלוטין. יום האהבה הוא כבר מזמן לא מחולות בכרמים. הוא יום ממוסחר ובזבזני. בגלל הדרך בה נכנס היום הזה לרשימת "את זה צריך לחגוג כי אנחנו מאוהבים", יחד עם ולנטיינז וסילבסטר המיותרים לא פחות, גם מי שלא היה חושב לרקד בלבוש לבן לחנות הפרחים, מוצא את עצמו נאלץ להסתגל, אחרת יזכה למבטים זועמים ומאוכזבים, שיזכירו לו ליישר קו בט"ו הבא.
אהבה היא משהו פרטי, שאין כל קשר בינו ובין פסטיבל הרומנטיקה בתשלומים בקניון. אהבה לא באה בתלבושת אחידה, במועד מדויק, בחגיגות מאורגנות לפי הספר. חגיגות ט"ו באב במתכונת הנוכחית מעבירות בי בעיקר עצב על הדרך בה אנחנו מתמסרים להתמסחרות.
כתיבת תגובה