היום בין כנס לראיון לפגישה לשיחה מצאתי את עצמי לכמה דקות בבית, בגבעתיים. החלטתי לקפוץ לקן הנוער העובד, "קן בורוכוב" בו ביליתי חלק ניכר מימי נערותי. מגרש הכדורסל הפך למשהו אחר לגמרי אבל באופן כללי הקן לא השתנה. ובכל זאת דבר אחד הדהים אותי: מסביב לקן הרימו גדר גבוהה דרכה ניתן להיכנס רק במעבר בשער ברזל שעליו מנעול. כל הילדות שלי באתי ויצאתי את שערי הקן כי לא היו לו שערים. זה היה מרחב ציבורי, פתוח לחלוטין, חופשי ופתאום הוא מגודר, חסום, נראה כמו מוסד, במובן הרע של המילה.
אפוף בנוסטלגיה ומכיוון שהייתי בסימן "בורוכוב", החלטתי לנסוע לבית הספר היסודי שלי, "בורוכוב." ביקור בבית ספר יסודי יכולה להיות חוויה מוזרה. באופן אישי לא דרכתי על אדמת בית הספר היסודי שלי קרוב ל-20 שנה. יצאתי מהביקור די נסער. אני אפילו לא יודע למה. אולי זה בגלל התחושה ששום דבר לא השתנה ורק אני מזדקן. אולי זה בגלל התחושה שהמון השתנה. גם בבית הספר, כמו בקן, התמלאו המעברים שמפרידים בין אזור אחד למשנהו בגדרות.
במסגרת "מהפכת הגידור", שהתרחשה באנגליה בסוף המאה ה-18, גודרו כ-24 מיליון דונם. בספר שלי "הפוליטיקה של הטכנולוגיה" אני כותב (עמ' 25) כי בשטחים שגודרו "חיו מאות אלפי בני אדם, שהקימו בהם את בתיהם והתפרנסו מהטבע. כל השטחים האלה הפכו באחת לשטחים פרטיים, והדיירים שגרו בהם גורשו – לעתים עם פיצוי, לעיתים בלעדיו".
לא צריך להיות דרמטי. גידור קן בורוכוב או בית הספר שלי הם לא מהפכת הגידור. ואולי כן?
כתיבת תגובה