אהוד אולמרט
במדינה נורמלית אהוד אולמרט היה צריך להתפטר כבר אחרי המבצע המיותר של 60 השעות האחרונות של המלחמה – שלמעשה לא נמצא לו שום צידוק הגיוני – בו נהרגו לשווא 33 חיילי צה"ל. על רקע זה, ההזדעזעות מכך שהשופט וינוגרד וחבריו בחרו להתנסח דווקא במילים כמו "ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו, ולליקויים בתהליכי קבלתן", או ממסקנות והתנסחויות אחרות של הוועדה – נראית לי קצת מוגזמת.
כאמור, במדינה נורמלית, הולכים הביתה על הרבה פחות. במדינה כמו שלנו, לעומת זאת, לא הולכים הביתה על כלום. תופעה של פוליטיקאי שקם מיוזמתו ואומר: "שגיתי, אני מתפטר", פשוט לא קיימת בתרבות הפוליטית הישראלית (וחלק גדול מהאשמה על כך מוטל גם לפתחו של הבוחר הישראלי).
אז לא שיש לי ממש התנגדות שדווקא אולמרט יהיה הראשון להתוות את הנורמה הזאת, אבל אני חייב להודות שכרגע לא ממש דחוף לי שהוא יתפטר. במצב הפוליטי הנוכחי, לאור העבודה שהבחירות התקיימו לפני כשנה, ולאור ראש הממשלה האלטרנטיבי שאנחנו צפויים לקבל, לא נראה לי שהמדינה תינזק במיוחד מכך שאולמרט ימשיך לכהן כראש ממשלה. הנזק היחידי שאני כן רואה מצוי בהעמקת הנורמה הפסולה שעל פיה אף אחד לא הולך הביתה עד שממש מכריחים אותו – אבל כאן ממילא מדובר בנורמה עמוקה ומושרשת עד מאוד עם או בלי אולמרט.
מועצה לביטחון לאומי
מעיון לא מאוד מעמיק בדו"ח הוועדה נדמה לי שהכשל המבני המרכזי עליו היא מצביעה נעוץ בתהליכי קבלת ההחלטות של הממשלות בישראל, ובמונופול שיש לצה"ל על המידע. העניין הוא שמדובר בכשל עתיק ומוכר ממלחמות ומאירועים ביטחוניים קודמים, שלכל היותר הועצם הפעם בשל חסר ניסיונם של ראש הממשלה ושר הביטחון, וחוסר הרקע הצבאי שלהם.
הבעיה, אם להגדיר אותה במשפט אחד, היא שהצבא משמש בדיונים הללו גם התובע גם השופט וגם התליין. הוא מציג בפני השרים את המציאות עימה הם מתמודדים בהתבסס על המודיעין שמצוי בידיו, הוא זה שמציע כיצד יש לפעול מול אותה מציאות שאותה הוא מגדיר כמעט בלעדית, והוא גם זה שפועל מולה בסופו של דבר. נדמה לי שבשני הספרים להם היה שותף בשנים האחרונות עפר שלח (“בומרנג" יחד עם רביב דרוקר, ו"שבויים בלבנון" יחד עם יואב לימור) מובאת אותה דוגמה מפיו של דן מרידור: צה”ל נוהג להביא בפני הממשלה שלוש אפשרויות פעולה: אחת מעוטת סיכונים שגם לא צפויה להשיג הרבה, שנייה שיכולה להביא להישגים גדולים אבל כרוכה בסיכון רב, ושלישית שהיא זאת שבה הוא באמת מעוניין*.
הפתרון לבעיה הזאת גם הוא לא חדש, וגם הוא הוצע כבר בעבר, וטכנית אפילו בוצע: הקמה של מועצה לביטחון לאומי, שתוכל להוות משקל נגד לידע של צה"ל, ולהציע דרכי פעולה אלטרנטיביות. יש לקוות שבעקבות הדו"ח והמלצותיו הברורות בנושא (עמ' 147-148), שנועדו לחזק את הגוף הזה ולהפוך אותו סוף-סוף לבעל משמעות, הסוגיה הזאת תבוא על פתרונה.
עמיר פרץ
עמיר פרץ לא יוצא טוב מהדו"ח. דעתי האישית עליו כפוליטיקאי מעולם לא הייתה טובה במיוחד, ובלי שום קשר לכך שאיתרע מזלו, ושני אירועי חטיפה, בצפון ובדרום, התרחשו דווקא בתחילת ה"משמרת" שלו – עצם העובדה שלאחר הבחירות הוא בחר לקחת את תיק הביטחון בניגוד מוחלט לאג'נדה אותה הוביל, העידה היטב על טיבו האמיתי כפוליטיקאי, והעמידה באור מגוחך את המסע אותו הובילו תומכיו ההזויים ערב הבחירות.
כל זה לא מצדיק את האופן שבו מוצג עמיר פרץ בתקשורת. הבעיה שלי היא לאו דווקא עם זה שהוא יוצא בה רע, אלא עם השטחיות שבה זה נעשה. גם בגלל שתכנית בידור כמו "ארץ נהדרת" מכתיבה יותר ויותר את סדר היום של מהדורות החדשות הרציניות, וגם בגלל שמסיבות נוספות אותן מהדורות נותנות ביטוי מוגזם וחסר פרופורציות לכל מיני גימיקים כמו "תקרית המשקפת" – חלק גדול מהציבור הישראלי משוכנע שעמיר פרץ הוא טיפש, שלא לומר אידיוט מושלם.
האמת, כמובן, רחוקה מכך מאוד. מי שזקוק להוכחה יכול למצוא אותה גם בדברים שכתבו עליו חבריי הוועדה: "[פרץ] שאל שאלות נוקבות, הפגין מידה רבה של תפיסה מהירה, שיקול דעת ושכל ישר", נכתב עליו בעמוד 137 (סעיף 143), ולאחר מכן, באותו עמוד: "שר הביטחון גילה לעתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה…” (סעיף 146)**.
אין ספק שעל רקע הדברים הקשים שנכתבו בדו"ח על שר הביטחון מדובר בלא יותר מאנקדוטות, אבל לאור הדיון השטחי שמתנהל בעניינו בדרך כלל בכלי התקשורת, מדובר באנקדוטות שראויות לאזכור.
——————————————-
*אם כי בחלק מהשלבים של המלחמה הנוכחית, צה"ל אפילו לא הציג בפני השרים שלוש אפשרויות, ולו למען הפרוטוקול. לשיא הגיעו הדברים כשלקראת המבצע הקרקעי הגדול בסוף המלחמה הודיע חלוץ לשרים שאו שמבצעים אותו בדיוק לפי תכניות הצבא או שמבטלים אותו לחלוטין.
** בנוסף ראוי לציין שעל פי הספר "שבויים בלבנון", ונדמה לי שגם על פי הדו"ח, אחד הדוחפים העיקריים לביצוע מבצע "משקל סגולי", בו הושמדו הרקטות ארוכות הטווח של החיזבאללה – מה שבסופו של דבר היווה את אחד ההישגים הגדולים הבודדים של המלחמה – היה שר הביטחון. זאת בעוד חלוץ וצה"ל המליצו לפחות בשלב הראשון על מבצע אחר.
כתיבת תגובה