אם יום הכיפורים הוא יום חשבון הנפש של היהודים אזי יום הזיכרון הוא יום חשבון הנפש של הישראלים, ובצדק. במהלך השנים נהרגו אלפי חיילים וחיילות כדי לקיים את המדינה הזו. אפשר להתווכח האם הם נשלחו אל מותם לשם מטרה מוצדקת או לא, אבל זו לא הנקודה (לפחות בעיניי). הנקודה היא שהיו כאן ויש עדיין לא מעט אנשים שמוכנים להקריב את חייהם כדי ששאר האזרחים יוכלו להמשיך לחיות כאן, כדי שהפלא הזה ימשיך להתקיים.
אלא שככל שהשנים חולפות, מתחזקת התחושה שיותר ויותר אנשים לא מוכנים עוד להקריב את חייהם לטובת המדינה והבעיה היא, שזה מתחיל להיות קשה להאשים אותם. לא קל להשתחרר מההרגשה שהמדינה כמדינה, נמצאת באחת מנקודות השפל הגדולות שלה. רק מדושני עונג שבטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן מסוגלים לטעון אחרת.
בערבו של יום הזיכרון 2007, הממשלה שאמורה להנהיג את המדינה נמצאת תחת חקירה. נראה כאילו השחיתות מכרסמת בכל פינה, בכל אדם, בכל בעל תפקיד ציבורי (למרות שזה לא כך). אם המדינה היא מכונית אזי זו מדינה על בלוקים: תקועה, חבוטה, מחכה לתיקון, ממתינה למישהו שיגאל אותה. אלא שלא ברור האם יש מישהו שיכול לעורר את התקווה, ואפילו אם זו רק תקוות-שווא, שהנה הוא זה שיוציא את הרכב מהבוץ. למי בדיוק אנו אמורים לשאת עיניים? לאולמרט? ביבי? ברק? פרץ? דני יתום? חבורה של אופורטוניסטים, תאבי כוח, יצר ושררה שגמרו את הקרדיט שניתן להם וכעת בונים על השכחה.
אין לי עניין להתבוסס בתוך מרה שחורה למרות שזה מאוד מפתה, אך התחושה היא שכנופיה של פושעים השתלטה על המדינה ואין את הכוח הפוליטי לזרוק אותם לכל הרוחות. גרוע מזה, גם אם היה בנמצא הכוח הפוליטי שיוביל לחילופי שלטון, המחליפים שעל הספסל גרועים כמעט כמו "הנבחרת" (עאלק) שמשחקת על המגרש.
ובכל זאת אני מקווה שבעוד שנה המצב יראה טוב יותר.
זה לא שיש לי ברירה; רע יותר יהיה רע מאוד.
כתיבת תגובה