סיון קלינגבייל מהטוש, כותבת פוסט בו היא עונה על הפוסט הזה וממחישה את הטענה שישנם אנשים שיודעים לכתוב אבל לא יודעים לקרוא.
לא הייתי מגיב לרשימה המשעשעת שלה אם לא היה בו מרכיב כל כך מרכזי האופייני לכתיבה בקפה*: התבשמות העצמית. קלינגבייל בטוחה שהיא גילתה את אמריקה: כל אחד יכול לכתוב. לאאאא! וואלה?! איזו מלכה. כדי להגן על זכותם של הכותבים להביע את דעתם, היא עומדת במרכז החדר, רוקעת ברגליה וזועקת "תנו להם לכתוב! מותר להם!". תשמעו, קמה לנו נלסון מנדלה של הבלוגרים.
קלינגבייל ושכמוה בונים בובת קש שאף אחד לא עומד מאחוריה רק כדי להצית אותה ולרקוד מסביבה בעוד שאר המגיבים טופחים על שכמה, מרעיפים עליה כוכבים ירוקים ועורך האתר מכניס את הפוסט שלה לקטגוריית "הפוסטים המומלצים". היא מסבירה שגם לאנשים בלי רקע ובלי השכלה מותר לכתוב (ואוו! באמת?), היא מצטטת חוכמה בגרוש שפעם כולם כתבו יומן והיום אנשים כותבים בלוג (יו, איך לא חשבנו על זה קודם?) ממשיכה בהצהרה מדהימה שהקפה הוא בסך הכל פלטפורמה (די סיון, די, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם האינטלקט שלך) וחותמת בכך שאלו שמעבירים ביקורת על הקפה עושים את זה כי הם נלחצים מהתחרות (ברור, הרי עד לאחרונה הגיעו לבלוגים השונים מיליוני מבקרים שהכניסו להם עשרות מיליוני שקלים בחודש ועכשיו כשהקפה הגיע, הכל נגמר. עד עכשיו היו באינטרנט הישראלי 100 אלף בלוגים ועכשיו יש 102 אלף בלוגים. הו, התחרות הארורה).
רגע, רגע, אני חייב להפסיק. גם לי יש תובנה: באינטרנט, אם אתה מעלה אתר ב-HTML, כולם יכולים לגלוש אליו.
ובחזרה לנושא. רמת הטיעון של קלינגבייל מביכה בילדותיות שלה. דומה הדבר למישהי שאומרים לה שהחולצה שהיא לובשת לא מחמיאה לה והיא מתחילה לצווח שיש לה זכות ללבוש חולצה. לא פלא שניגשים אליה, מלטפים את ראשה ואומרים לה "כן חומד, יש לך זכות, יש לך זכות". השאלה מעולם לא היתה האם מותר לך לייצר תוכן (מה במשפט "אין בכל זה לומר שאין לאנשים האלו זכות ביטוי. כמובן שיש להם", שנכתב בפוסט המקורי לא ברור לך?). השאלה היא איזה ערך יש לתוכן שלך ואיזה סוג של תוכן אתה מייצר. למרבה הצער, במקרה של קלינגבייל השאלה היא רטורית.
* זה יהיה הפוסט האחרון לתקופה הקרובה על הקפה. קיבלתי הרעלת קפאין מהעיסוק בנושא הזה.
כתיבת תגובה