מאמר משונה של ארי שביט מתפרסם היום במוסף "הארץ". במאמר מפליא שביט ליילל על כך שהתקשורת לא הצליחה ליירט את אהוד אולמרט בזמן, כלומר לפני שנבחר לראשות הממשלה. בכישרון רב הוא מצליח להכות על חזה האחרים – דן מרגלית, נחום ברנע, לונדון וקרשנבאום וכל מי שלא שאל שאלה קשה את אולמרט לפני הבחירות.
בפסקה מביכה במיוחד, מתנדב שביט להכות גם על חזהו שלו:
גם אני חייב בדין וחשבון. בחודשים פברואר-מארס 2006 פירסמתי כמה וכמה מאמרים בעמוד המערכת של "הארץ" שבהם תקפתי את קדימה, את דרכה ואת העומד בראשה. בגיליון ערב הבחירות של "הארץ" פירסמתי רשימה שבה אני גאה במיוחד על השתלטות משפחות-ההון על ישראל באמצעות מפלגת התאגיד של אולמרט. ואולם במבט לאחור ברור לי שלא עשיתי די. לא הפכתי כל אבן. לא זרקתי כל אבן. ראיתי את האסון מתקרב ולא עשיתי את כל אשר היה ביכולתי לעשות למנוע אותו. על כישלוני היחסי אני מדווח בזאת לקוראי. אני מקווה שגם עמיתי ידווחו על כישלונותיהם לקוראיהם הם.
(סאבטקסט: אני לא יכול רק ללכלך על אחרים. זה פוגע באמינותי. אז הנה, גם אני לא הייתי בסדר. המממ, איך לא הייתי בסדר? המממ, בגליון ערב הבחירות פרסמתי רשימה שבה אני גאה במיוחד. אה הא! וכן, גם לא הפכתי כל אבן. על "הכישלון היחסי" הזה שלי אני מדווח כאן. איזה מלך אני)
בעבר כבר התלבטתי בדמותו ובכתיבתו של שביט אבל נראה שעם הזמן הוא מצליח לשבור את שיאי הביזאר של עצמו. המאמר של שביט יוצא מנקודת הנחה שאילו רק התקשורת היתה שואלת כמה שאלות, אילו רק הראיון אצל לונדון וקרשנבאום היה יותר נוקב, אם הוא רק היה הופך כל אבן, עמשראל היה מצביע אחרת (ועל הדרך שוכח להזכיר ששתי האלטרנטיבות באותה התקופה היו גם הן על-הפנים: ביבי ופרץ).
כמה יוהרה יש בהנחת מוצא שכזו, כמה פאטתית היא.
כן, עיתונאים צריכים לשאול את עצמם האם הם עושים את עבודתם נאמנה ורוב העיתונאים האמיתיים אכן עושים זאת. שביט עושה מהשאלה הזו טקס חרקירי פומפוזי: במהלך 1,200 מילה הוא צובע את פניו, כורע על ברכיו, אוחז בסכין הבוהקת ואז לופת את דן מרגלית ותוקע לו אותה בגב.
כל הכבוד ארי, כל הכבוד.
כתיבת תגובה