אנחנו שמחים לארח את נויף בקטגוריית כתב אורח עם הטקסט המעניין הבא:
לפני כמה ימים נערך טקס אשכול הזהב 2007. שגיא קופר שכתב על האירוע בלמהנט בחר להתייחס למנחה, מירב מיכאלי, ולאיכויות השפה והאג'נדה שלה:
לסיום הפרק הזה, הערה אחת לסדר, שנוגעת להנחיית הערב עצמו: מירב מיכאלי היא, ללא כל ספק, מנחה מוכשרת ופרסונה תקשורתית. לאור זה – דווקא לאור זה – מן הראוי היה שהיא תחדל מהעמסת הקהל בפמיניזם בגרוש בדמות הפנייה לציבור האורחים בטקס הענקת הפרסים בלשון נקבה. ישנם ארועים שבהם מניפסטים רעיוניים פשוט לא מתאימים. הבנו את הרעיון בשנה שעברה. די.
ואם מירב לא מבינה את המסר במילים עדינות, אז אולי האיום של יאיר גת יעשה עבודה טובה יותר:
המיקום הלא אטרקטיבי מנע מאיתנו להתרכז בדבריה של מרב מיכאלי, שהצליחה לעצבן גם השנה עם טון מורתי והתעקשות על פנייה לנוכחים בגוף ראשון רבות. מרב יקירתנו, אנחנו חושבות שהבנו את הקטע ומבקשות ממך להפסיק עם זה לפני שיהיה מאוחר מדי .
אני לא מבין. ממה הם כל כך נלחצים? האם באמת מספיקות כמה מילים בשביל לעורר חרדת סירוס אצל גברים כמו קופר וגת? אז דיברו אליך בלשון נקבה (וסביר להניח שלא באופן אישי, אלא ברבות), זה באמת מערער כל כך בקלות את הביטחון העצמי שלך? מיליונים של נשים בארץ מקבלות די כמובן מאליו את הפנייה אליהן בלשון זכר-רבים וחיות (אולי נאלצות לחיות) עם זה בשלום. אתה בסה"כ צריך להעביר ערב אחד כזה בשנה בו פונים אליך בתור אישה. למה שלא "תהיה גבר" ותתמודד עם זה במקום להיכנס להיסטריה?
בכלל הביקורת הזו נשמעת לי כמו: היי פמיניסטית בביתך (ובמטבחך), וצייתנית בצאתך. את אולי אשת תקשורת מוכשרת, אבל אל תהרסי את אירוע היין שלנו עם מציאות בעייתית, דעות חברתיות ודברים מציקים כמו אג'נדה פמיניסטית סהרורית. מניפסטים רעיוניים כמו שיוויון בין גברים לנשים – מקומם בכנסים אקדמיים רדיקליים או אולי בשיחת רכילות של בנות. שם אף אחת לא תיעלב אם ידברו אליה בלשון נקבה.
אחד הטיעונים המצטדקים נגד הדיבור הזה הוא כמובן טיעונו של מי שהפך לפתע לבלשן חובב: "מה לעשות? ככה זה בעברית. אל קהל מעורב מדברים בזכר-רבים". זה נכון, ואפילו האקדמיה ללשון עברית מכחישה בתוקף שמועות על שינוי ההוראה הזאת, אבל אותי מעניין אם אותם בלשנים חובבים מקפידים בשפתם גם על זכר ונקבה במספרים, אומרים ישן (בקמץ וצירה) ולא יושן, זוכרים מתי צריך לשים דגש בבג"ד כפ"ת ומתי לא ולעולם אינם מגיבים ב"שולתתתת!!!!1", כי מה לעשות? ככה לא כותבים בעברית.
האמת היא שמילים הן כוח, וכדי שהן תשפענה הן צריכות להיות חלק גם מהיום יום ולא רק נוכחות בכנסת, באקדמיה או בחדרי חדרים. מיליוני הבלוגים בעולם הם עוד דוגמה מצוינת לכך. צריך לברך על כל הבעת דעה של אמן, אשת תקשורת, איש ידוע או אישה מוערכת בכל נושא שקשור לחברה בה אנחנו חיים ביחד. על אחת כמה וכמה אם היא מזעזעת קצת את המיינסטרים שכל כך נוח לנו לשקוע בו.
באופן אולי קצת צפוי, רותם רוזנטל, שדיווחה על אותו אירוע באתר האנרגיה, מסתכלת על הדברים בצורה שונה. לא כל כך ברור אם היא תומכת באג'נדה של מירב מיכאלי או לא, אבל אין ספק שהיא לוקחת את כל העסק הרבה יותר בקלילות:
נציגת העמותה ומנחת הערב, מרב מיכאלי, סיפקה כמה רגעים קומיים בלתי נשכחים, כשעלתה לבמה בעודה מנסה להסות את הנוכחים כשהיא פונה אליהם בלשון נקבה. נאמר זאת כך: הבלבול הג'נדרי מעולם לא הרגיש כה מבעבע.
כתיבת תגובה