פרויקט "הנבחרים שלנו" זוכה לתשומת לב רבה כמו גם לביקורת לא מעטה. אני שמח על כך. הפרויקט אכן חד-צדדי, הוא מציג את הנבחרים באור שלילי למרות שישנם חברי כנסת שעושים דברים חיוביים. הבעיה היא (לפחות אחת מהן) שהאנשים הבינוניים שבכנסת מאפילים על מיעוט האנשים הרציניים בה.
קחו לדוגמה את יורם מרציאנו.
ביום חמישי שעבר היה מרציאנו מעורב בקטטה, פשוט כך, בפאב בהרצליה. בין לבין הוא גם נצפה כמי שמנשק (ולא ממש בהסכמה) שתי נשים ומאיים על צלם. כאשר הסיפור דווח, הודיע מרציאנו שהוא "מעולם לא היה מעורב בקטטה" וזעם על כך ש"מקורבן הפכתי לנאשם". אתמול הוא כבר ניסה לארגן סולחה עם המאבטחים (בחדשות ערוץ 2 הודיעו שהם לא מעוניינים להיפגש איתו). במקביל, הוא ניסה לסגור את העניין במגרש הביתי שלו. בעצת עורך דינו המלומד, אלדד יניב, הוא שלח מכתב לועדת האתיקה של הכנסת בה הוא מודיע שהוא "בוש ונכלם" ומבקש שיתנו לו עונש. במכתב הוא כותב שהוא "נוטל אחריות ציבורית מוחלטת" למעשיו. בראיון לרשת ב' הסביר יניב כי מדובר שיאפשר להוכיח שלא הכל פלילי – שהרי חבר הכנסת לקח אחריות על מעשיו והכנסת תשפוט אותו.
ניסיון יפה, אלדד.
בפועל המשטרה לא מתרשמת מהתנצלותו הכנה (שלמעשה מודה בשקר בזוי ומכוער רק יום קודם לכן) והחליטה להמשיך ולחקור את העניין. העצה המשפטית של יניב, להתנצל ולגמור עניין (מה שאולי היה חוסך לרמון את המשפט שלו), התגלתה כמאוחרת מדי ובלתי יעילה. דני יתום, מיהר לנצל את ההזדמנות הפוליטית וקרא, בחיוך מאוזן לאוזן, להדיח "חברו" מרציאנו, מתפקידו.
יורם מרציאנו הוא יו"ר סיעת העבודה בכנסת ישראל.
כאשר רבין אמר שהוא אחראי לניסיון החילוץ הכושל של החייל נחשון וקסמן, ראו את האחריות על פניו. כאשר מרציאנו אומר שהוא אחראי, הוא עושה את זה ממניעים משפטיים זולים.
כתיבת תגובה