הלוס-אנג'לס טיימס מפרסם טקסט מבריק של ניל גבלר שכתב שני ספרים מצויינים על תעשיית הקולנוע בארה"ב. אני מציע לכם לקרוא את הטקסט. למרות שהוא מעט ארוך, הוא מעורר מחשבה.
גבלר טוען שתעשיית הסרטים האמריקאית נמצאת בירידה מתמדת לא רק בגלל שאיכות הסרטים הולכת ומדרדרת אלא גם מכיוון שהקולנוע האמריקאי היה מאז ומתמיד מדיום דמוקרטי במובן זה שהיה המדיום של העם: הוא סיפק לעם האמריקאי מקום סביבו הוא יכול היה להתאחד, מקום שאיפשר להם להזדהות עם כוכבי הקולנוע הגדולים. מאז התרחשו שני תהליכים חשובים.
הראשון הוא שהיוצרות התהפכו: אם בעבר כוכבי הקולנוע שיחקו תפקידים שסיפקו סיפור שגרם לנו לחלום על חיים אחרים, היום חייהם של כוכבי הקולנוע הם-הם הסיפורים שמעניינים את הציבור. רוצה לומר, סרטי הקולנוע הפכו פלטפורמה לקידום כוכבי קולנוע שחייהם הביזארים הם הסיפור הגדול. מי צריך סרט קולנוע בו משחק טום קרוז כאשר חייו של טום קרוז הזויים יותר מכל סרט שבו הוא משחק ולכן מאפילים על הסרטים עצמם?
התהליך השני, שלא פחות חשוב ומעניין מהראשון הוא שהאינטרנט נכנסה לתמונה. הרשת, טוען גבלר, היא מדיום נרקיסיסטי. כל אחד יכול להפוך לשחקן קולנוע (לפחות בעיני עצמו), בימאי סרטים או יוצר עצמאי ומכאן שהגולשים שפעם הביטו בכוכבי הקולנוע בכמיהה לחיים אחרים, יכולים ליצור לעצמם חיים חדשים דרך האינטרנט. במובן זה, הפכנו לסרטים של עצמנו, הגשמנו את הנרטיב שבשמו כל כך התאהבנו בקולנוע מלכתחילה.
שילוב שתי המגמות האלו הופכים את הסרטים לפחות נחוצים, פחות מושכים, פחות חשובים בתרבות שלנו.
אינני מומחה לקולנוע אבל התחושה שלי היא שהניתוח של גבלר מדויק. בעיני, הוא גם עצוב.
כתיבת תגובה