מי צריך סרטי קולנוע

קטגוריות: , ,

הלוס-אנג'לס טיימס מפרסם טקסט מבריק של ניל גבלר שכתב שני ספרים מצויינים על תעשיית הקולנוע בארה"ב. אני מציע לכם לקרוא את הטקסט. למרות שהוא מעט ארוך, הוא מעורר מחשבה.

גבלר טוען שתעשיית הסרטים האמריקאית נמצאת בירידה מתמדת לא רק בגלל שאיכות הסרטים הולכת ומדרדרת אלא גם מכיוון שהקולנוע האמריקאי היה מאז ומתמיד מדיום דמוקרטי במובן זה שהיה המדיום של העם: הוא סיפק לעם האמריקאי מקום סביבו הוא יכול היה להתאחד, מקום שאיפשר להם להזדהות עם כוכבי הקולנוע הגדולים. מאז התרחשו שני תהליכים חשובים.

הראשון הוא שהיוצרות התהפכו: אם בעבר כוכבי הקולנוע שיחקו תפקידים שסיפקו סיפור שגרם לנו לחלום על חיים אחרים, היום חייהם של כוכבי הקולנוע הם-הם הסיפורים שמעניינים את הציבור. רוצה לומר, סרטי הקולנוע הפכו פלטפורמה לקידום כוכבי קולנוע שחייהם הביזארים הם הסיפור הגדול. מי צריך סרט קולנוע בו משחק טום קרוז כאשר חייו של טום קרוז הזויים יותר מכל סרט שבו הוא משחק ולכן מאפילים על הסרטים עצמם?

התהליך השני, שלא פחות חשוב ומעניין מהראשון הוא שהאינטרנט נכנסה לתמונה. הרשת, טוען גבלר, היא מדיום נרקיסיסטי. כל אחד יכול להפוך לשחקן קולנוע (לפחות בעיני עצמו), בימאי סרטים או יוצר עצמאי ומכאן שהגולשים שפעם הביטו בכוכבי הקולנוע בכמיהה לחיים אחרים, יכולים ליצור לעצמם חיים חדשים דרך האינטרנט. במובן זה, הפכנו לסרטים של עצמנו, הגשמנו את הנרטיב שבשמו כל כך התאהבנו בקולנוע מלכתחילה.

שילוב שתי המגמות האלו הופכים את הסרטים לפחות נחוצים, פחות מושכים, פחות חשובים בתרבות שלנו.

אינני מומחה לקולנוע אבל התחושה שלי היא שהניתוח של גבלר מדויק. בעיני, הוא גם עצוב.

תגובות

28 תגובות על “מי צריך סרטי קולנוע”

  1. מומי והחתול

    אני חושב שזו רק אחת מהגישות להסתכל על זה. יש ציבור די גדול שמסתכל על סרטים בתור אמצעי בידור זמין בלי קשר לשחקנים, אחרים מחפשים את הסרטים עם ההסתכלות התרבותית. ובסך הכל אני חושב שהטכנולוגיה והאינטרנט יכולות להביא יותר יוצרים עם יותר סיפורים מעניינים. לדעתי רק הרווחנו.

  2. המסקנה הראשונה תמוהה בעיניי – החיים של מרלין מונרו לא היו מעניינים? לא סיקרנו את הציבור?
    כוכבים תמיד עניינו את הצופים, לא פחות מהסרטים בהם השתתפו.

  3. One of the Crowd

    החיים של מרלין מונרו,(ורוב כוכבי שנות ה40 ) אכן מעניינים, אבל הם לא נחשפו בזמן אמיתי. כוכבים בעת ההיא (ביטוי איום) שמרו על חזות מהוגנת או נזרקו מחוץ למשחק.

  4. אני מסכים עם תמר, כוכבי הקולנוע תמיד היו גדולים מהחיים ומקור בלתי נדלה לרכילות ואף לסרטים שנעשו עליהם. יחד עם זאת הסרטים עצמם הפסיקו להיות מפלט מהמציאות (תור הזהב של הקולנוע למיטב ידיעתי היה במקביל לשפל הכלכלי).

  5. לדעתי מה שקורה זה שהיום, בזכות האינטרנט והנגישות של טכנולוגיות שפעם היו פחות נגישות, יותר אנשים יכולים ליצור את מה שפעם היה אפשר ליצור רק בחברות גדולות ועשירות.
    צריך להפריד בין התוכן לבין הבמה שלו. הסרטים הביתיים לא מגיעים לקולנוע ובקולנוע מופיעים בעיקר סרטים אמריקאיים. מכאן שיש כאן שני נושאים: הבמה החדשה שיש היום לסרטים שהיא האינטרנט שמציעה מגוון והכל בחינם מול הקולנוע שמצידו מציע חוויה של צפייה בסרט עם תקציב גדול על מסך גדול ולא לשכוח את הפופקורן והשתייה. מצד שני נראה שבמאמר שיובל מדבר עליו מדברים בעיקר על התוכן שאני בספק אם הוא הגיע לרמה של תחרות אמיתית עם סרט הוליוודי מתוקצב היטב. אני מקווה שנתקרב לרמה הזאת עם הזמן.

  6. א – תסלח לי אם לא אקדיש את הזמן לקרוא את המאמר המקורי ואסתפק בתמצות שלך
    ב – מדייקת תמר וצודקים המסכימים אתה. לכל אורך שנותיה של הוליווד היו כוכבי הקולנוע סיפור לוהט לא פחות מהיום. לכן הטענה הראשונה פשוט לא נכונה.
    ג – לגבי התוכן, האם הכותב (המקורי) אמריקאי? האם כל הדיון הוא פנים אמריקאי? זאת נקודת ראות מעט אחרת. הבעייה בקולנוע המסחרי שהוא יצר הסלמה של גודל – תקציבים, ציפיות והמון אוויר נפוח, שסופו להתפוגג. נכון שהאינטרנט כערוץ תרבותי ויצירתי צובר השפעה, אבל הקולנוע רחוק מאד מסיום דרכו. עדיין לא נראית בסביבה המדיה שתירש אותו. קצת חזרה לפרופורציות, והקולנוע ימשיך עוד שנים רבות. אפילו תקליטי הוויניל חוזרים

  7. טרול – הטענה היא ברמה התרבותית לא ברמה המסחרית. ברמה התרבותית חל שינוי יותר משמעותי ממה שאנחנו רוצים להאמין.

  8. אוקיי.
    אבל אז הייתי אומר שיש ירידה לא ברמה התרבותית של הקולנוע אלא במידת ההשפעה התרבותית שלו. הסרטים של פעם לא בהכרח היו טובים יותר.

    ואם זה הנושא, אז האינטרנט הוא בהחלט גורם משפיע בזה שהוא גוזל מאיתנו את אותם משאבים שהקדשנו לקולנוע. אלא שאז הייתי מעלה שתי טענות –
    ההשפעה התרבותית של האינטרנט היא עצומה וחורגת הרבה מעבר לנגיסה בכוחו של הקולנוע.
    הקולנוע נפגע באופן כללי מכל חידושי הטכנולוגיה והמולטימדיה הדיגיטלית שמספקים חוויה יותר אישית ופרטית. האייפוד, המצלמה הדיגיטלית ואפילו תכניות הזבל בכבלים – כולם נוגסים בנישה התרבותית של הקולנוע.

  9. אני חושב שהמאמר הזה אופייני לעיתונאים ואנשים שעוסקים בקולנוע, ורואים אותו כגולת הכותרת של תרבות להמונים. העניין הוא, שהנימוקים שהוא מביא לא מסבירים את תור הזהב שיש כיום בטלויזיה האמריקאית, בעיקר בפורמט הדרמה-בת-שעה (הסיטקום מדשדש מאז סוף ימי סיינפלד/חברים). פעם כוכבי קולנוע דועכים היו באים לטלוויזיה לחלטר, היום הם באים לטלויזיה כי שם נמצאים המעריצים והכסף, ולמרות שזו עבודה יותר קשה ולא זוכים באוסקר. האינטרנט הפך את הצפיה בסדרה לחוויה חברתית משבוע לשבוע, וה-TiVo שחרר את הצופים מכבלי לוח השידורים הקשיח.
    אפילו יוצרי קולנוע מוערכים עוברים לטלויזיה היום – לדוגמה התסריטאי והבמאי דייויד מאמט (כתב את "הבלתי משוחדים" ו-"לכשכש בכלב" בין היתר), שיצר את סדרת הטלויזיה "היחידה".

  10. טרול ור"ש, הכל נכון ועדיין אני חושב שזה לא מבטל את מה שהוא אמר. יש משהו באינטרנט שעושה דה-מיסטיפיקציה (סלחו לי על המילה המפוצצת) של החוויה הקולנועית וחווית היצירה של הסרט. יש גם משהו באופי של האינטרנט כמדיום מאוד נישתי (מהבחינה הזו שהוא יוצר הרבה מאוד נישות קטנות) שמפרק את מה שקודם היה מאוחד תחת החוויה הקולנועית.

  11. אני אמשיך את קו המחשבה הזה ברשותך, יובל. האינטרנט והטלויזיה הרב-ערוצים מפלחים את הקהל לנישות קטנות. אבל הקולנוע, עם תקציבי הענק ושוברי הקופות שלו, לא יכול להתמודד עם נישות קטנות, הוא צריך את מאסות האנשים שנהרו לבתי הקולנוע לראות את "טיטאניק". בעולם מפולח המאסות האלה לא קיימות יותר.
    החוויה הקולנועית תשתנה. במקום הפקות אדירות ומגלומניות, נראה יותר סרטים "קטנים" ועצמאיים. יחזור הכבוד לתסריטאי ולעורך, והסרט לא יהיה מסביב לפעלולן ואיש ה-CGI.

  12. טרול – או שתתחיל להתנהג כמו שהשם מחייב או שתשנה אותו. זה מבלבל לקרוא תגובות ענייניות ולא מתלהמות מטרולים! 🙂

  13. אני אתפרע במקום ובזמן שאמצא לנכון:)

    אגב, ממה שראיתי כאן, יובל הוא הטרול האמיתי מטעם עצמו.

  14. רוגל, ואתה פחדת שהוא לא טרול אמיתי.
    פפפףףף.

  15. זה פיתוח חדש – הוא טרול ממוקד.

  16. צפריר – הלוואי.
    טרול הוא טרול.
    נא לא להאכיל את הטרול.

  17. יש דבר קטנטן שמסמל את השינוי בחוויה הקולנועית. כפתור הפאוז (pause) . השליטה היא בידי הצופה שיכול להפר את החויה הקולנועית הגדולה מהחיים וללכת לעשות פיפי בעוד טום הנקס מחכה לו. טום הנקס מחכה לו! לא אני לו. הוא לי!

  18. כשהמציאו את הטלביזיה התחילו להספיד את הקולנוע, אבל הקולנוע לא מת. אחרי זה הודיעו לנו שמכשירי הוידאו יחסלו את הקולנוע – אבל שוב זה לא קרה. ואני מהמר שכמו שהאינטרנט לא הרג את התיאטרון, הוא גם לא יהרוג את הקולנוע.

  19. במדע המדינה מדברים כבר שנים (אני למדתי מאמר על זה מ95) על הידלדלות של הון חברתי באמריקה, כאשר הון חברתי מוגדר כסך הפעילויות הנעשות בחברה, לאו דווקא דברים שקשורים לפוליטיקה (הספר שנכתב על זה נקרא Bowling Alone).
    אחד החוקרים החשובים בתחום זה, רוברט פאטנם, עשה מחקר השוואתי גדול, הראה את התופעה, והאשים בזמנו את הטלויזיה. כך שיכול להיות שהידלדלות הקהלים בקולנוע היא ביטוי לתהליך כללי של פיחות בפעילויות החברתיות, כאשר יותר גירויים מסופקים מהכורסה (ויכול להיות שהאינטרנט מדגיש את זה, למרות שבניגוד לטלויזיה האינטרנט מאפשר הרבה פעילות חברתית). יכול להיות שאם המחקר היה נעשה היום היו מאשימים את האינטרנט, למרות שהאינטרנט הוא תופעה מאד צעירה, ולבדוק תהליכים לוקח זמן.

    עם זאת, אני מסכים שהסרטים בהוליווד נהיו ונהיים יותר ויותר גרועים, מי שלא מאמין שיגיד לי, שיחשוב מי היום מממלא את המקום של הבמאים שמתו בשנים האחרונות, כמו רוברט אלטמן וסטנלי קובריק.

  20. רוגל – הקולנוע לא מת אבל הוא כן הפך לפחות פופולרי.

  21. רוגל, אפשר להוריד הצגות?

  22. רוגל – הטענות האלו היו ברמה המסחרית ("מי ירצה לקנות עיתון כשאפשר להאזין לחדשות בזמן אמת ברדיו?", "מי ירצה להאזין לחדשות כשאפשר לראות את החדשות בטלוויזיה", וכן הלאה). אני חוזר ואומר שהניתוח בטקסט הזה הוא ניתוח תרבותי ולא מסחרי. הוא מספר על שינוי טעם תרבותי שנוצר כתוצאה מהופעת מדיום אחר שהמסר שלו, אם תרצה, שונה באופן מהותי מהמסר של הקולנוע ולכן ההשפעה שלו מושכת לכיוון אחר.
    אל תעשה לעצמך חיים קלים ותגיד – נו טוב, כבר הספידו אותם בעבר. אני לא חושב שגבלר מספיד את הקולנוע, אבל הוא כן מנתח מדוע הקולנוע מאבד את היוקרה התרבותית שהיתה שמורה לו מאז שהופיע.

  23. יובל –
    התגובות שלי לעניין לא פחות משלך
    התגובות שלך תוקפניות ועולבות לא פחות משלי (בלשון המעטה)
    אם אני טרול אז אתה טרול הבית
    אז נכון שאתה כאן בעל הבית, ואתה מחליט למי לקרוא טרול. אז תקרא לי טרול.

    לגבי הנושא –
    אחרי שהסכמנו(?) ששנוי טכנולוגי גורם לעליתה ונפילתה של מדיה תרבותית, ולכן הטכנולוגיה קובעת את המדיה, שקובעת את הדגש התרבותי, הייתי אומר שאם כבר להצטער על מדיה תרבותית שקרנה ירדה – אני מצטער על הספרות

  24. מי אמר שקרנה של הספרות ירדה? אני חושב שדווקא הספר נפגע הכי פחות משורת המהפכות הטכנולוגיות שפוקדת אותנו. אם כבר, הפגיעה הכי רצינית שאני מזהה במעמדו של הספר קשורה דווקא להפיכתו למוצר צריכה. יש אפילו פרסומות לספרים חדשים. ספרים נמכרים במחירים גבוהים יותר ויותר ותרבות הספריות שהכרתי כילד הולכת ועוברת מהעולם.
    אני לא בא להגיד שיש לי נתונים מחקריים אבל בחברה הקרובה אלי נראה שאחוז הילדים שקוראים באופן קבוע וכמות הזמן שהם מקדישים לספרים דומה מאד למה שהיה כשאני הייתי ילד. (ורק לצורך הדיון הזה – זה היה בשנות השבעים והשמונים).

  25. ואני חוזר ומבקש – נא לא להאכיל את הטרול.

  26. חל כרסום בהשפעה של הבאנר "אין כניסה לטרולים".

  27. היום "אין כניסה לטרולים"
    מחר "אין כניסה לערבים"
    מחרתיים "אין כניסה ליהודים ולשחורים"
    ואז, איפה בדיוק תראה שחורות?

  28. […] טקס חלוקת פרסי האוסקר. (את הקישור למאמר הזה מצאתי בבלוג מאבד תמלילים הגלוב ) הטקסט הזה רק חיזק אצלי תחושה חריפה מהתקופה האחרונות: […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן