אחרי שהבלוגספירה רעשה בגלל "פרשת זרובבלה", יובל שאל אותי איך זה שעוד לא קפצתי להגיד משהו כמו "אוי נו, מה אתם רוצים מהזרובבלה הזו, אתם כאלה צבועים". "מה קרה?”, הוא הקניט אותי בתקווה לחלץ פוסט, “שכחת להיות עצמך?”.
אז אני אמנם עצלן, אבל אתמול יצא לי לקרוא כאן (אחר-כך זה פורסם גם ב-Nrg) את הפוסט של אסף אביר בנושא. אני לא בהכרח מסכים עם כל מה שהוא כתב שם, ממש לא בוער לי במיוחד לעורר שוב את הדיון בסוגיה (או במילותיה של חנה סנש: אלי, זרין, זה לא יגמר לעולם?) וממילא נדמה לי שעיקר הבעיה ב"התנפלות" על זרובבלה שייכת לתחום החמקמק של הפרופורציות. כלומר, באותה מידה, אם הפוסט שלה היה עובר בשקט ואף אחד לא היה טורח לגנות אותו, הייתי יכול להזדהות עם פוסט של איזה צדיק בסדום שפתאום היה שואל איך זה שבלוגרית כל-כך פופולרית כותבת כזה דבר מחריד, ואף אחד לא טורח לקום ולגנות.
ובכל זאת, יש הרבה אמת בדברים שכותב אביר. במובנים רבים בשיח הפומבי של החברה הישראלית הנאורה, מתקיים סוג של יחס הפוך בין העובדה שבפועל ערביי ישראל הם ללא ספק המגזר המופלה ביותר לרעה מבין כלל האזרחים במדינה, לבין העובדה שבאופן מסוים הוא המוגן ביותר מבחינת הדברים שמותר להגיד נגדו, לפי הקודים המקובלים (להם, כמו שכותב אביר, זרובבלה פשוט לא הייתה מודעת).
איך אפשר להסביר את הפער הזה? אם לאליטה הנאורה כל-כך חשוב "להגן" על ערביי ישראל איך זה שהיא לא פועלת באופן ממשי גם לשיפור מצבם בפועל? ההסבר הוא כרגיל מורכב, אבל הרבה ממנו אפשר למצוא בדברים שכותב אביר: "המילים האומללות של זרובבלה על ערבים… נאמרות – בתחבירים שונים, ברמות שונות של ציניות, סרקזם, סרקזם עצמי, כוונה וחוסר כוונה או סתם התענגות על הגסות-הטראשית – על ידי כל אחד כמעט. לא בבלוג, חס ושלום, כי אנחנו יודעים שאסור. אבל אנחנו אומרים, בלי להיות ברוך מרזל”.
פעם, כשעבדתי בתפקיד שולי באחת ממערכות העיתונים, ביקש ממני אחד הכתבים במערכת לבדוק אם (לאור השעה היחסית מאוחרת) מעוניינים שהוא יעביר ידיעה על תאונת דרכים עם הרוג ופצוע. לאחר שביררו איתי את זהות הנפגעים הגיעה התשובה הלא מאוד מפתיעה: "אלה ערבים, אז נוותר".
“תראה מה זה", אמר לי הכתב, “אנחנו בעיתון יורדים על כולם, אבל בעצם אנחנו הכי גזענים שיש". הוא צדק כמובן. כל עיתון במדינה היה קורע את הצורה לאיש ציבור או ידוען שהיה מעז להגיד בפומבי על תאונת דרכים קטלנית משהו כמו "לא נורא, הם ערבים". ובכל זאת, כל ילד בן יומו באותו עיתון ידע ברוב המקרים לדקלם ש"ערבים זה לא מעניין". ואל תטעו, דעותיהם הפוליטיות של רוב האנשים במערכות הללו מתאימות פחות או יותר לסטראוטיפ המקובל בציבור (מ"קדימה" ושמאלה), ובניגוד לזרובבלה, לכולנו שם היה ברור טוב מאוד, כמה רע נשמעת האמירה הזאת מחוץ לקונטקסט שלה (ולמען האמת, לא רק מחוץ לו).
ועדיין, אי אפשר למנות את מספר הסיטואציות בהן מצאנו את עצמנו נאחזים – לעתים תוך שילוב אלמנטים חתרניים שכללו עיקומי אף או הערות ציניות – באחד הכללים היחידים שהיו פחות או יותר מוחלטים וברורים בתוך העבודה הלחוצה והערפל התמידי ששרר סביב אותו מאפיין חמקמק, שהופך אירוע כלשהו שהתרחש במציאות ל"שווה ידיעה" או ל"סיפור".
אז מה בעצם אני מנסה להגיד? אני לא לגמרי בטוח. אולי שהלוואי שכל מי שכל-כך נזעק בתגובה לאמירות לא לגמרי מגובשות ולא מאוד מודעות לעצמן של בחורה צעירה בת 20, היה חש גם בדחף דומה לפעול באיזשהו אופן ממשי לשיפור מצבם ומעמדם של ערביי ישראל בחברה הישראלית.
כי מה שברור הוא שהמטרה לא יכולה להיות למנוע מאנשים לחשוב שערבים הם סוג של תת-אדם, או אפילו למנוע מהם לכתוב ש"ערבים הם חיות מלוכלכות", באמצעות הפעלת סוג של משטרת מחשבות (והאופן שבו נאלצה זרובבלה, בהוראה מגבוה, ממש לשכתב מחדש את הטקסט שלה, הוא צורם מאוד בעיניי, גם אם יכול להיות שאפשר להסתתר כאן מאחורי דרישת החוק, או משהו בסגנון). המטרה צריכה להיות לגרום לאותם אנשים להבין שהמציאות היא שונה, ולאפשר להם לדעת טוב יותר. איך עושים את זה? זאת שאלה גדולה, אבל יכול להיות שאפשר להתחיל באמצעות מתן דוגמה אישית.
כתיבת תגובה