אז בצר לו, כשמעמדו הציבורי רעוע יותר מאי פעם, כשכל הסימנים מראים שהקריירה שלו עומדת בפני הסיום המביך והעגום ביותר שניתן להעלות על הדעת, פנה הנשיא קצב אל המפלט הבטוח ביותר.
קצת כמו בנימין נתניהו שעשה קילומטרז' ארוך ומרשים על מוטיב המאבק באליטות (עד שלקראת הסוף גילה שגם את הלימון הזה אפשר לסחוט רק מספר מוגבל של פעמים, כשנאום ה"הם מפחדים" הפאתטי שלו, לא הציל אותו מפני התבוסה בבחירות), כך גם לנשיא לא נותר אלא – במה שנראה כאקט של יאוש – להשתלח בכל החשודים המידיים.
לא ברור איך בדיוק אמורה המתקפה הזאת לסייע למצבו, אבל קצב, צריך לומר לזכותו, לחץ על כל הכפתורים הנכונים. הוא נכנס בתקשורת השמאלנית ובעיתונאיה אוהבי הערבים ("זה אותו ערוץ שתיים" הוא הסביר לצופים כשסיים להתנפל על גדי סוקניק, "שביטל ראיון איתי כדי לשדר ראיון עם מוחמד דחלאן" – ובערוץ עשר שידרו אחר-כך שוב, בחדווה, קטעים נרחבים מן המתקפה); הוא חשף את פרצופן האמיתי של האליטות ה"מנופחות מאגו, שנולדו עם כפיות כסף בפה" (בעולם המונחים של קצב זה כנראה חמור יותר מלחלק גביעי כסף למקורבים), ומאמינות ש"רק להן יש את הזכות לייצג את אזרחי ישראל"; סיפק מניע אפשרי לרדיפתו, כשהזכיר איך העיתונות לא יכלה לסלוח לו על כך שניצח את שמעון פרס בקרב על הנשיאות, הכתירה את בחירתו כ"סוף הציונות", ואף השוותה אותה ללילה בו נרצח רבין (האמנם? מישהו זוכר מאמרים כאלה?). בנוסף, הוא הקפיד להפטיר במספר הזדמנויות שונות את צמד המלים "יפי נפש" בעגה שלא הותירה ספק לכך שמדובר בקללה חמורה.
להגנתו של קצב צריך לומר שיש צדק מסוים בדבריו. גם לגבי כך שבאופן כללי, ללא קשר ישיר למקרה הספציפי שלו, קיימת בעייתיות עם האופן שבו מוצגים בתקשורת חשדות שונים שמודלפים מן המשטרה, או אפילו המלצותיה הסופיות לפרקליטות. אבל גם לגבי היחס לו הוא זכה באופן אישי מהתקשורת, שאכן נובע ככל הנראה בין היתר גם מכך שהוא ניצח את שמעון פרס, למרות שלא זה מה ש"אמור היה לקרות".
הסממן הבולט ביותר לכך הוא הצגתו בתכניות הבידור השונות כטיפש. על דמותו של קצב בארץ נהדרת לא צריך להרחיב הרבה, אבל בחלוף הזמן הפך החיקוי של אלי פיניש לסוג של סטנדרט בעבור הכותבים בכל התכניות, וקיבע את דמותו של קצב – איש אפור, שאולי לא מתאים במיוחד לתפקיד שכולו סמליות וטקסיות – כאוויל על גבול האנאלפביתיות. לפני כמה ימים למשל יצא לי לשמוע את ליאור שליין מספר במונולוג הפתיחה שלו איזו בדיחה על כך שעכשיו, כשישב בכלא, יוכל הנשיא סוף-סוף להשלים את הבגרויות שלו. אבל לקצב יש תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בכלכלה ובהיסטוריה, לא דבר טריוויאלי בתחילת שנות ה-70 בעבור מי שגדל במעברה, מה עוד שספק אם שליין או כותביו הזחוחים מצויידים בדיפלומות מרשימות בהרבה.
אבל מובן שעכשיו, אל מול ההאשמות החמורות בפניהן ניצב קצב, כל זה כבר לא רלוונטי. אם המדינה הייתה הולכת למשאל עם (או אולי לתכנית ריאליטי) בו היה מוכרע דינו של הנשיא, יתכן שניתן היה לסכם את נאומו כמוצלח, או לפחות ככזה שהוסיף לו נקודות. אבל בין אם הוא יצליח לדחות את הקץ בכמה חודשים ובין אם לאו, גורלו של קצב נתון עכשיו בידי "האליטות". ומהרגע שהיועץ המשפטי אכן יגיש את כתב האישום נגדו, המאבק יעבור להתמקד באופי הסעיפים הספציפיים שבהם הוא יורשע בסופו של דבר, ובנוקדנות משפטית שלרוב הציבור כבר לא תהיה סבלנות לעקוב אחריה. ורק התוצאה הסופית, נשיא מדינה שמסיים את הקריירה שלו מאחורי סורג ובריח ועוד בגין עבירות בעלות אופי מיני – תיחרט בתודעה הציבורית.
כתיבת תגובה