אבי לן, שמאז שעזב את נרג' עמל על ייסוד ז'אנר כתיבה נרקיסיסטית-אינפנטילית, כתב טקסט תפל במיוחד (ותודו, קשה למצוא טקסט תפל במיוחד של לן) בו הוא מציג נאום שהיה נואם כדי להסביר מדוע יש להעניק את פרס סוקולוב לבלוגר. הטקסט של לן מלא קלישאות שלא היו מביישות את הילדה בת ה-12 עליה הוא כותב:
התוכן הוא כבר לא מה שהיה. לעיתונאים המקצועיים אין כבר מונופול עליו. היום כל ילדה בת 12 שפותחת בלוג היא יצרנית תוכן. לפעמים מדובר בתוכן סתמי שמעניין קבוצה מצומצמת, אך לפעמים מדובר בתוכן איכותי, מושקע ומוקפד, שלא נופל באיכותו מן החומר הנמצא בעיתונות הכתובה, ולפעמים אף עולה עליו.
וואלק? בחייאת אבוק! אתה כזה חתרני, הו, אתה כל כך מרגש.
מטראקבק אליו חנן כהן שכתב פסקה שאני פשוט לא מצליח לפענח:
כתיבה עצמאית מדווחת וחוקרת המופיעה באינטרנט שונה במהותה מכתיבה עיתונאית בתקשורת הממוסדת. הכותבים העצמאים מסתכלים על המציאות באופן פחות מתווך מאשר הכותבים בעיתונות הממוסדת ובכך הכתיבה שלהם מביאה עובדות שלא מקבלות חשיפה בעיתונות הממוסדת.
אה? (אני מעדיף לא להתייחס למועמד הביזארי שלו: הלמו).
בכל אופן, הדיון הזה – האם עיתונאי הוא בלוגר, האם הבלוגרים של היום הם העיתונאים של מחר, האם הבלוגרים מאיימים על מקצוע העיתונות, האם לבלוגר מגיעה תעודת עיתונאי, מה ההבדל בין דיווח עיתונאי לדיווח בלוגיסטי וכל הידה-ידה-ידה הזה – הוא כל כך 2004 שזה פשוט לא להאמין שאנחנו או-טו-טו ב-2007. החשיבה החד-ממדית הזו לפיה האחד יחליף את השני, ההצהרות הבומבסטיות לפיהן "הבלוגר הוא יצרן התוכן היחיד שמחוייב רק לעצמו ולאמת שלו" (לן. שם, שם) הן מגוחכות כמו שהן חלולות.
ובכלל, הגיע הזמן שמישהו יאמר את האמת על לן. נראה שכתיבתו משולחת הרסן מפחידה כותבים רבים שחוששים (אולי בצדק) שמא הוא יתנפל עליהם כשהוא ערום, אוחז בידו את הזין שלו ומחייך אליהם כשהוא כותב-מצווח "אתם על הזין שלי!".
נו, טוב. הייתי על הזין של כל כך הרבה אנשים (מטאפורית, כן?) שזה ממש לא מזיז לי. מעשי הקרנף בהם לן מתפאר פעם אחר פעם לא מחייבים את כל קהיליית העיתונאים באשר הם. כן, יש יצרני תוכן שהם עיתונאים שעדיין מחויבים לאמת שלהם – ו-וואלה, הם עושים את זה גם בלי בלוג שבו הם מתארים כיצד הכלבה שלהם כותבת בלוג.
הטיעון של לן לפיו פרס סוקולוב צריך להינתן לבלוגר המצטיין דומה לטיעון לפיו גם פרס ביאליק צריך קטגוריה מיוחדת לבלוגר המצטיין ואולי גם פרס הרצל, פרס חולון, פרס לאה גולדברג, פרס שר החינוך והתרבות ושאר פרסים שיבנו קטגוריה מיוחדת לבלוגר המצטיין (מישהו אמר לן?). צודק חנן שטוען שמהרגע שאדם כתב כתיבה עיתונאית מצטיינת, הפורמט אינו משנה – נייר או אינטרנט. בועדת פרס פוליצר הבינו את זה כבר לפני כמה שנים. גם לן יבין את זה מתישהו. צפו לפואמה.
וחנן, אני מתחנן, אל תסגור עכשיו את וובסטר 2. אני ממש מחבב אותו.
[פה יבוא קישור לפוסט של אבי לן בו הוא מראה לי מי גבר-גבר].
עדכון: מ.ש.ל.
עדכון 2: גדי שמשון מרחיב על החתרנות הנפלאה של לן בפוסט אורח אצל ולווט.
כתיבת תגובה