אני מודה שלא קראתי את הכתבה שמתפרסמת ב"מוסף הארץ" ומביאה תמלול של העימות שהתקיים בין שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, לבין המתלוננת נגדו ה'. הכתבה מביאה דברים קשים שהשניים הטיחו האחד בשני. אני מניח שהסאבטקסט שלה הוא "הנה הדברים, אתם הקוראים, תחליטו למי אתם מאמינים".
תמליל העימות, שהגיע השבוע לעיתון "הארץ", אכן חושף כי בין שר המשפטים לבין ראש היחידה החוקרת התנהל דו-שיח קשוח ומטריד, שבו אמר רמון לגולן דברים חריפים על אופן ניהול החקירה נגדו. כמו כן מאפשרים תמלילי העימות לקוראים הנבוכים, שטופי הספינים, לבחון לראשונה באופן מאוזן את הבדלי הגרסאות בין רמון לה' על האפיזודה הקצרצרה שהתרחשה ביניהם. התמלילים, המשתרעים על פני קרוב ל-80 עמודים, מובאים כאן בקיצורים, תוך הקפדה מרבית על סימטריה בין הצדדים.
כפרקטיקה עיתונאית אני מכבד את המהלך של העיתון כי עיתון לא יכול לסרב לכזה טקסט. כפרקטיקה משטרתית שמדליפה כזה מסמך (ולא בפעם הראשונה) אני בז לזה ואפילו מבוהל מזה.
נניח שמחר איזה מעסיק יחליט שמישהי גנבה לו שני מחדדים מהמשרד. נניח שהם ילכו לעימות – האם צריך לצאת מנקודת הנחה שבסוף כל העולם ואחותו עשויים לקרוא את תוכנו? התשובה היא כמובן "לא". את מי מעניין המעסיק הקמצן והפקידה המחדדת. אבל אם זה חבר כנסת, אם זה מנכ"ל מפורסם, אם זה שר, הו! אז יש עניין לציבור. אז כו-לם יכולים וצריכים לקרוא מה היא אמרה לו ומה הוא אמר לה בעימות שאמור להישאר בתוך המשטרה ובאולם בית המשפט.
תגידו – זה המחיר בלהיות איש ציבור. אז זהו, שממש לא. זה אולי המחיר שנקבע עכשיו (וכאמור בעצם, עוד קודם לכן) אבל זה ממש לא אמור להיות המחיר הציבורי ואם תשאלו אותי "למה אין לעסוק בעיסוק ציבורי" (לא תשאלו, אבל נניח) אז לברשימת 100 התשובות הטובות ביותר (יש לי אלף) נוספה אחת חדשה. היא מחליפה את התשובה "כי למי יש כוח לנסוע לירושלים?".
כתיבת תגובה